"Do you speak english?”
הבודקת הבטחונית בנמל התעופה שאלה אותי כשהביטה בי ובטלי.
היא היתה אשה צעירה, אולי בת 28, וכבר עמוק בתוך דרמת החיים – הלילה (Leela).
הבטתי בה. ראיתי אותה. ראיתי את הלחץ שבו היא היתה שרויה, את העומס המנטלי בגלל "האחריות", בגלל "התפקיד", בגלל "שיש תור" ובגלל שכבר נמאס לה. חייכתי אליה חיוך חם שרואה את הילדה שהיא, ואת האשה שהיא, ואת מה שמעבר שאין לו גיל או מגדר. לרגע אחד המסיכה של התפקיד נשרה ממנה, והזהר שעומעם פרץ בבת אחת החוצה. זה נמשך אולי שניה.

קצר במטריקס

“אנחנו מדברים עברית" אמרתי לה באותו הרגע שטלי, אמרה את אותו המשפט בדיוק.
היא הביטה בנו מבולבלת…"Passports please”. הבטתי בטלי שהביטה בי. "אנחנו מדברים עברית" אמרתי שוב בחיוך.
"אז למה אתם מבלבלים אותי?!" היא אמרה, והמשיכה בשטף השאלות ששוננו ושוננו שוב עד שכבר לא נשאר בהן דבר.

נורות הניאון האירו באור קר את אולם הכניסה של הטרמינל. מכונות השיקוף והמגנמנומטרים המהמו ברעש חשמלי שהרטיט את תאי גופי ושיבש את תפקודי מוחי. האוויר היה ספוג באדי כימיקלים והשמש גורשה אל מחוץ לאולם, כדי שלא תכניס בריאות למקום החולה הזה.
"איזו סביבת עבודה רעילה" אמרתי לטלי. "לא פלא שכולם כ"כ מבולבלים ורק רוצים לעוף משם."

עברנו את האשה הצעירה שהמשיכה בשטף הבלתי נגמר, הפעם למישהו אחר, ועמדנו מאחורי זוג שנבדק על ידי הבטחונית השנייה.
"דרכונים בבקשה. לאיפה אתם טסים? ארזתם לבד? המזוודות היו אתכם כל הזמן? מישהו נתן לכם משהו להעביר?" השאלות המוכרות עד זרא הושלכו לחלל האוויר כמו פסי נייר דהויים והצריכו מהזוג שלפנינו את השקרים הרגילים: "כן, ארזנו לבד. כן, המזוודות היו איתנו כל הזמן. לא, אף אחד לא נתן לנו דבר להעביר." הזוג עבר והגיע תורנו.

שוב הבטתי. שוב ראיתי. שוב חייכתי. ושוב, מסיכת התפקיד נשרה, הסיפור נשכח והיינו רק אנחנו והחיוך. זה נמשך אולי שניה.

"דרכונים בבקשה." היא אמרה.

"בבקשה" עניתי לה בעודי מחייך והגשתי לה את הדרכונים שסיפרו בשחור על לבן את הסיפור המומצא של זהות, מגדר, דת ומדינה.
היא הביטה בתמונות שבדרכונים ואז הביטה בנו, ושוב בתמונות ושוב בנו.
"תודה" היא אמרה ומסרה לנו את הדרכונים.

עברנו את הבחוניסטית השניה ואחרי כמה צעדים טלי שאלה אותי: "אתה קולט שהיא לא שאלה אותנו אפילו לא שאלה אחת?"
"גדול!" עניתי לה. "בלבלנו גם אותה…"

הדהוד חיובי

המשכנו הלאה לכיוון דלפק חברת התעופה.
"שלום" אמרנו בחיוך חם לנציגת החברה שישבה בכיסא המסתובב ליד מסוע המזוודות.
"שלום" היא הגיבה בחיוך שהדהד בחדווה עם חיוכנו שלנו. מסרנו לה את הדרכונים שלנו.

היא הביטה במסך המחשב, קימטה את מצחה ואז אמרה:
"כבר לא נשארו לי מקומות רגילים אז אני משדרגת אתכם למחלקה העסקית."
טלי הביטה בי וצחוק בעיניה.
"גם אותה בלבלנו." היא אמרה.

ראיה נכונה של הדברים

בטקסטים העתיקים של היוגה מתואר שאדם שהגיע למצב של ריכוז עמוק וראיה נכונה של הדברים משפיע על סביבתו באופן ישיר וחיובי.
ישנן הרבה מאד עדויות לחוויות של שקט, אהבה, שמחה ואושר שפשוט קרו באופן ספונטני לתלמידים שישבו ליד יוגים או יוגיניות שהיו במצב הזה.
רמאנה מהארישי, אחד היוגים הגדולים שחיו במאה ה-20 לא הוציא כמעט מילה מפיו. למרות זאת הוא נחשב לאחד המורים הרוחניים המשפיעים ביותר בעידן המודרני. אנשים מספרים שישיבה במחיצתו הספיקה כדי לשנות באופן מוחלט את הלך המחשבה שלהם ולהביא אותם לחוויה של שקט ושלמות יחידים במינם.

לא צריך להיות יוגי גדול כדוגמת רמאנה מהארישי כדי להכיר בהשפעה שיש להלך הרוח שלנו על סביבתנו.
אם תכנסו לחדר שבו יש שני אנשים שבדיוק היו באמצע ריב, תרגישו מיד את המתח באוויר. תחושו אי נוחות, רצון לברוח ואף תחושות גופניות כמו כאב ראש או לחץ. לעומת זאת אם תכנסו לחדר שבו יושבים אנשים נינוחים, אוהבים, מקבלים ורחבי אופקים, תחושו מיד רווחה, נועם ושלווה.
התרגול הרוחני האותנטי מכוון אותנו להכרת זרע הדברים. מהמקום הזה היוגי רואה את המהות ולא את "הסיפור". יוגי שהתבסס במקום הזה יתייחס באותה אהבה וכבוד לילד עני ומלוכלך מוכר סמוסות ולאציל מגונדר ובעל סמכות. בשניהם היוגי יראה את המהות ולא את התפקיד הזמני שהם משחקים. הדיאלוג בין הסיפורים הללו, אינסופיים במספרם, הוא הרקע שעליו מתרחשת הדרמה של חיינו.

האמונה בסיפור

זמן הערות של הרוב המוחלט של האנשים מוקדש לחיזוק וחיזוק מחדש של הראייה השיפוטית שלהם על העולם, על עצמם ועל כל מי שנקרה בדרכם. הבודקת הבטחונית בנמל התעופה היתה שבויה בסיפור שלה על עצמה ועל העולם. היא האמינה באופן מוחלט שהיא אשה צעירה, בעלת סמכות שניתנה בידה לעצור אנשים ולדרוש מהם מסמכים מזהים. היא האמינה שהסמכות הזאת אמיתית.

כאשר היא הביטה באנשים שמולה היא ראתה את מה שלימדו אותה לראות: סיכונים פוטנציאליים וסכנה אפשרית. האימונים שעברה החדירו את הרעיונות הללו לראשה שוב ושוב ושוב עד שהמהות האמיתית שלה נקברה תחת סלעי הענק של "התפקיד" על כל ההשלכות שלו. כל האנשים שעמדו מולה הושפעו גם מהאמונה שלהם בסיפור שלהם וגם מהלך הרוח שאותה בודקת בטחונית השרתה סביבה: לחץ, חוסר סבלנות, יהירות וכעס.

נחזור לנמל התעופה.
בזכות המצב התודעתי שבו הייתי, ההכרה שלי ראתה את האשה הצעירה מעבר לתפקיד "הבודקת הבטחונית". לא הושפעתי מהסיפור שלה או מהאמונות שלה על עצמה ועל מה שקורה סביבה. חייכתי אליה, לא אל התפקיד שהיא מילאה, והחיוך שלי מוסס את הסיפור שהתחולל בתוכה, כי סיפור מעצם מהותו, אשלייתי. זה לקח אולי שניה והשניה הזו הספיקה כדי ליצור "קצר" זמני במעגלי הלילה (Leela). המסיכות נשרו והמהות האמיתית שלה הבליחה לרגע.

כולנו חווים ערות לפרקי זמן קצרים מאד

רגעי הערות הללו אינם נדירים כמו שאולי אנחנו חושבים. הם פשוט קורים לזמן קצר מאד, ואז נעלמים.
למעשה הם לא באמת נעלמים, הם פשוט מתכסים שוב בענני הדרמה.
התזקיק של הדרך הרוחנית היא להגדיל את רגעי הערות למהות. לאור. למי שאנחנו.

אם הגעת עד לכאן, זה לא מקרי

אני מאמין שאם הגעת עד לכאן, זה לא מקרי.
אם יש לך נסיון של שנתיים לפחות בתרגול יוגה והנך רוצה להעמיק בלימוד של הידע החשוב כ"כ הזה,
אני רוצה להזמין אותך באופן אישי לקורס העמקה שנתי באמנות היוגה, כולל תעודת הוראה.
הקורס, המוכר ע"י ארגון מורי היוגה בישראל, יימשך שנתיים ויחולק לשני חלקים:
שנה א' בת 200 ש"ל שתוקדש להעמקת תרגול היוגה הפיזית (תנוחות ותרגילי נשימה) ללימוד הבסיס הפילוסופי של התרגול (לימוד טקסטים) ולהפנמת הידע ברמות הגבוהות ביותר.
שנה ב' בת 300 ש"ל תמשיך את ההעמקה בתרגול הפיזי ובלימוד הפילוסופי אך גם תעניק כלים חשובים לכל מי שיבחר ללמד.

אני מזמין אותך להכנס עכשיו לדף של פרטי הקורס, ואם יהיה לך רצון אמיתי להעמיק איתי, אז לשלוח לי משם הודעה.

לצפייה בדף פרטי הקורס – בבקשה ללחוץ כאן

הרבה אהבה,

ניב