להרבה אנשים יש מן דעה כזו על מורים ליוגה או מורים רוחניים
שהם "מורמים מעם"…
הכוונה היא למשל שמורה ליוגה לא אמור לעשן או לשתות,
הוא או היא אמורים להיות רזים ואף פעם לא להתעצבן
וכמובן שלמורים ליוגה אין ימים קשים או שהם אף פעם לא בדיכאון.
הרבה פעמים הדעה הזו היא של המורים עצמם.
כלומר "אם אני רוצה לשתות או לעשן, אם אני כועס או בדיכאון
אז אני לא מורה טוב ליוגה, או שאני צריך לתרגל יותר כדי
להתגבר על 'המצב' ולחזור 'למרכז' שלי"…
מורים ליוגה או מורים רוחניים נמצאים הרבה פעמים בסוג של מלכוד.
מצד אחד התלמידים שלהם מסתכלים עליהם כעל מתווי דרך,
והרבה פעמים נוצרת אצל התלמיד הערצה ובמקרים מסוימים אפילו סגידה.
מצד שני, אם המורה כן עם עצמו, הוא חווה הרבה פעמים מצבים של "נפילה"
מהמדרגה "הרוחנית" וזה יכול לגרום לפער גדול בין מה שהוא מרגיש
שהתלמידים חושבים עליו, לבין מה שהוא חווה מעצמו בפועל.
שני המצבים הללו הם הזדהות עם מסיכה – עם כסות.
והזדהות תמיד תוביל לסבל.
הדרך הרוחנית ארוכה ומפותלת.
זו כמו ריקוד טנגו – צעד קדימה, שניים אחורה סקובידו.
ולפעמים הדרך מפותלת יותר אצל מורים ליוגה שנמצאים בעמדה של "ללמד".
כי ההזדהות עם התפקיד יכולה להיווצר בשניות ובקלות,
בלי אפילו לשים לב, וזו הזדהות מאד מושכת…
למזלנו אחד מהתפקידים של המציאות היא להחזיר אותנו למציאות,
כלומר – לשבור את המסיכות שלנו.
אם המסיכה הודבקה טוב טוב לפרצופנו, נחווה כאב של קריעה.
היוגה מרככת וממיסה את דבק ההזדהות שלנו
עם מה שלא אמתי
והיא מאפשרת לנו לחוות את השינויים בצורה יותר רכה.
הרבה פעמים אני מגיע לשיעורים עם תחושות לא פשוטות,
עם כאב רגשי, עם פחדים עם דאגות.
ואז אני חווה שוב את הקסם.
ישיבה שקטה, קצת מתיחות, קצת נשימות
והאור הפנימי שוב זורח מבעד לעננים.
זו תחושה נפלאה והיא מדגישה לי עד כמה היוגה היא כלי רוחני,
הרבה מעבר לחיזוק והגמשת הגוף.
אני מלמד ומתרגל יוגה ומדיטציה משנת 2001.
אני עדיין תלמיד, ולפעמים אני מרגיש שאני לא יודע כלום.
אבל לפעמים התחושה שאני לא יודע כלום
היא בדיוק מה שחיפשתי כל השנים.
ואני נשאר פשוט,
בלי להיות דבר.
ועם זאת
להיות
