"יש אפשרות לעבור את התור תמורת כמה שקלים שוחד", אמר לי עידן בעיניים בורקות כשחיכינו במעבר הגבול "בגין" עם עוד כמה מאות ישראלים.

זה היה ביום חמישי, בוקרו הראשון של ריטריט היוגה שהעברתי בסיני וכבר ממש רצינו להגיע לחוף, לפשוט מעלינו את אבק הדרכים והמציאות המודרנית ולצלול למימיו הכחולים של הים האדום.

הבטתי בתור הנחשי והמזדחל וחשבתי לעצמי "למה לא… תמורת עוד 50 שקלים נעבור כמו מלכים ומלכות וגם זו תהיה הרפתקה יפה".

עידן ואני הלכנו לעבר הפקיד שהציע לנו את ההצעה המפוקפקת, שטרות כסף הוחלפו, והנה מצאנו את עצמנו, חבורה נחמדה של שתי נשים ושני גברים, פוסעים ללא תור דרך שערים שנפתחו למעננו לפתע.

תוך 5 דקות קיבלנו לידינו את הדרכונים החתומים והלכנו בתחושת אדנות מלכותית ומתנדנדת לעבר מעבר הגבול. "משפחת האצולה" עברה את השער בלי להצטרך להמתין עם פשוטי העם בתור המייגע. כל מה שהיה חסר כדי להשלים את התמונה היה ששורות של איכרים יעמדו בצד הדרך ויזרקו עלינו פרחים.

"חתום חדש!" אמר לי השוטר המצרי אחרי שהגענו לבדיקת הדרכונים האחרונה.
"מה?" הבטתי בו מבולבל.
"חתום חדש!" הוא אמר לי בעברית עילגת, כשהוא מצביע על החותמת החדשה בדרכון שלי, זו שהושגה באמצעים מפוקפקים.

אחרי כמה דקות של תהייה ובעודנו תוקעים מאחורינו את התור הארוך, הבנו שהחותמות שהשגנו תמורת השוחד נמרחו על הדף ולא היו ניתנות לזיהוי.
היינו צריכים לחזור על פעמינו, ולהחתים מחדש את הדרכונים.

באחת, תחושת האדנות נעלמה כמו אדי מים ביום חם, המלכותיות התחלפה במבוכה, וארבעה אנשים רגילים פסעו בחזרה לעבר ביתן החתמת הדרכונים שדרכו עברו בהתחלה.

האגו, שניסה להציל משהו מכבודו האבוד, החל לחשב חישובים מורכבים כדי לוודא שלא יצא פראייר גמור ואמר לעצמו: "העיכוב הזה יקח לנו 15 דקות. אם היינו בתור הרגיל זה היה לוקח לנו 30 דקות לפחות. זה עדיין משתלם!"

החתמנו מחדש את הדרכונים, וידאנו שהחותמות יצאו נקיות, וחזרנו חזרה למחסום האחרון שם הצגנו בפני השומר המצרי את הדרכונים.
"חתום חדש", אמר לנו השומר בחיוך, ונתן לנו לעבור את הגבול.

מתחת למכסה המנוע

המקרה הזה הוא דוגמה מוכרת למצב שכולנו מכירים: אנחנו מתכננים תכנית כלשהי כדי להגיע לתוצאה טובה ונוחה יותר עבורנו ואז הכל הולך לעזאזל.

אם נהיה כנים עם עצמנו נודה שכאשר דבר מסוג זה קורה, בדר"כ התגובה הראשונית של התודעה שלנו היא תגובה שלילית כלשהי, בין אם במחשבה ("אני לא מאמינה שזה קורה לי!", "איזה מטומטם אני!") בין אם במילה (התקפה מילולית על מי שאחראי בעינינו על המצב שקרה) ובין אם בפעולה (אלימות, שבירת חפצים, שתיקה פאסיבית אגרסיבית וכ"ו).

וכאן היוגה, או כל דרך רוחנית אותנטית אחרת, באה לעזרתנו.

הרגלים ודפוסי מחשבה

המערכת המנטלית הפסיכו-רגשית של האדם נקראת בשפה של היוגה – מיינד.
למרות שהיא מערכת אחת, היא מתחלקת לכמה תפקודים: מאנאס, בודהי ואהנקרה.

המאנאס היא "ההכרה הנמוכה". זוהי התחנה הראשונה בארגון שטפון המידע המגיע מהחושים.
הבודהי היא "ההכרה הגבוהה" – האינטלקט, והיא זו שמחליטה על מתווה פעולה על-פי המידע שהתקבל מהחושים ותוך שקילת נסיון העבר.
אהנקרה זה האגו. תחושת האני שעושה ושפועל.

המיינד שלנו, אם כן, זו ההכרה החושבת והמחליטה, ומחשבות שנחשבות שוב ושוב יוצרות מעין "תוואי" שבו נעות המחשבות הבאות בתור.

והמחשבות והדפוסים שלנו… ובכן, הם לא משהו בלשון המעטה.
כ-90 אחוזים מהמחשבות שלנו הן שליליות וחוזרות על עצמן.

יש לכך הרבה סיבות, אבל העיקרית שבהן היא שאנחנו חיים במצב תמידי של תחושת מועקה והשרדות.

חיים במצב של השרדות

השפע היחסי שאנחנו חיים בו גורם לנו להאמין שטוב לנו. יש לנו מכונית, יש לנו טלפון נייד ואוכל על השולחן. מדי פעם אנחנו יוצאים לחופשות ובסה"כ אנחנו חיים בסדר.

על פני השטח אולי "הכל בסדר" אבל עמוק בפנים (במקום שבו נוצרים דפוסי המחשבה) אנחנו במצב תמידי של מתח וחשש.

אנחנו חוששים לבריאותנו, אנחנו חוששים מהזקנה ואנחנו חוששים מהמוות.
אנחנו חוששים לאבד את מה שהשגנו בעמל כה רב, בין אם זה רכוש או אהבה ואנחנו חוששים שלעולם לא יהיה לנו מספיק, בין אם זה רכוש או אהבה.
אנחנו חוששים לילדינו ואנחנו חוששים למצב העולם והסביבה.

לא רק חששות ופחדים סוערים בתוכנו. גם תשוקות ורצונות.
התשוקה למין, התשוקה לאוכל, התשוקה ליותר כסף, התשוקה לכבוד ועוד ועוד.

התודעה שלנו נעה בין שני הקטבים: "אני חוששת מזה" ו- "אני רוצה את זה".
מערבולת החששות והתשוקות סוערת בתוכנו, וכדי להמנע מלהכיר בה אנחנו מעמידים פנים ש"הכל בסדר".

ברוב המוחלט של המקרים וברוב רגעי הערות והשינה שלנו אנחנו מיטלטלים בתוך מחשבותינו, פחדינו ותשוקותינו, לא במצב של נינוחות, בטחון וסיפוק.

זו אחת הסיבות להנחייה בשיעורי היוגה "החזירו את תשומת הלב שלכם לנשימה". ברגע שבו אנחנו מפסיקים לתת אנרגיה למערבולת המחשבות, אנחנו מתחילים למלא את "התוואים" (יש מילה כזו?) והחריצים שיצרנו בתודעתנו במשך שנים ואולי גלגולי חיים. אנחנו מחזירים את הפוקוס ממה ש"עתיד לקרות" או ממה ש"אני רוצה שיקרה" למה שבאמת קורה כרגע. אנחנו חוזרים מעבר ועתיד מדומיינים אל ההווה.

מה שכתבתי כאן איננה השערה או הנחה. זו המציאות. וכל אחד ואחת שיבחרו להשקיע את הזמן שלהם בהתבוננות בתהליכי המחשבה יגלו זאת במהרה.

אהההההההה! תעצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת!

אני מצטער, הפתרון למצב הביש הזה לא נעוץ בקפיצה מרכבת נוסעת או בהתחפרות במחילה.
גם לא בהתפטרות מהעבודה, עזיבת המשפחה ומעבר למערה בהימלאיה.
הדרך היחידה לשנות את חיינו לטובה היא לשנות את מערכת האמונות וההרגלים שלנו.

אני לא מדבר על החלפת מערכת אמונות חומריות באחרת.
אני מדבר על התבוננות חדשה לגמרי על החיים ועלינו בתוכם.

היוגה טוענת שכל מה שאדם צריך כדי להגיע לתחושת שלווה וסיפוק שאינם תלויים בנסיבות, הוא לדעת מי הוא באמת ולזהות את האשליה שעד כה האמין בה. זה אולי לוקח קצת זמן ומאמץ בהתחלה אבל זה אפשרי.

החדשות הטובות הן שזה פשוט.
והחדשות הכי טובות הן שתמיד אפשר להתחיל.
בכל גיל ובכל מצב גופני.

מה עושים

כאן כבר אנחנו נכנסים לשיטות. ושיטות יש למכביר.
אני יכול לדבר רק על הדרך שבה אני הולך כבר 22 שנה, לאורם ובצילם של ענקים.

כל המערכת המורכבת של טכניקות היוגה מכוונת למטרה אחת בלבד: הכרת העצמי.

הטכניקות והתרגילים של היוגה נוצרו כדי לטהר אותנו ממחשבות ואמונות שגויות וכדי לאפשר לנו חוויה בלתי אמצעית של מהותנו האמיתית ביותר. וכשזה קורה אנחנו מפסיקים לפחד ומתחילים לשמוח.

זה לא אומר שהחיים יפסיקו לאתגר אותנו או שלא נחווה כאב, פחד, תשוקות ורצונות.

ככל שנעמיק בהכרת עצמנו כך נשתחרר מהעבדות למחשבות ולרגשות.
נמשיך לחשוב ונמשיך להרגיש אבל לא נטולטל או נושפע מזה כל-כך.

אנחנו נדע, בחוויית אמת ממשית וחיה, שיש דבר מה שהוא המרחב שבתוכו עולות מחשבות ובו עולים רגשות.
והמרחב הזה הוא אנחנו.
או אז נצא לחופשי.

"את מריחה את הריח הזה?" שאלתי את טלי כשנכנסנו למעבר הגבול הישראלי.
אחרי 5 ימים בשמש של סיני, מול הים של סיני ועם האוויר של סיני, חושיי היו חדים במידה מדהימה.
אולם הבידוק הבטחוני על קירותיו הלבנים ומכונות השיקוף המהמהמות שלו, הסריח מחומרי חיטוי ואוזון.
עובדי המקום נראו אמנם קצת יותר בריאים ורגועים ממקביליהם בשדה דב, אבל עדיין – כשמוציאים דגים מחוץ לאוקיינוס, זה לא ממש משנה באיזה אקווריום שמים אותם. בסוף הגוף משלם את המחיר.

הדבר הראשון ששמתי אליו לב כשנכנסנו לאולם היה הצורות הגאומטריות ישרות הזווית.
אחרי היצירתיות האמורפית של הטבע, יצירותיו של האדם זעקו לעיניי בקוויהם המסודרים והלא טבעיים.
התור לבדיקת הדרכונים התקדם בתוך המחסום המבוכי שנועד לייצר סדר והרכנת ראש בפני סמכות.
למעשה לא היה זה ממש מחסום. פשוט מוטות מתכת בוהקים בכרום וביניהם מתוח פס של בד אדום.
בכל רגע יכולנו לעבור מעל, או מתחת או פשוט לנתק את הבד ולעבור בין המוטות, באוויר החופשי.
אבל חמישה ימים של חופש לא יצליחו להרוס עשרות שנים של ציות, עיוור ככל שיהיה.

ועדיין, עצמת השקט והרוגע שהם התוצאה של תרגול יוגה ומדיטציה, נבעה מתוכנו וההליכה במתווה הסדור והמלאכותי נראתה לנו מצחיקה יותר מאשר מציקה.

קבוצה של כחמש עשרה צעירים ישראלים עמדה איתנו בתור. התערובת הרגילה של פטפוטי סרק, רשמים מהטיול ושיחות על פוליטיקה. זה היה מעניין. כמו לצפות בסרט.

ואז זה קרה

אחד מפסי הבד שחיברו בין שני מוטות מתכת שהיו לידי התנתק ובצליל שנשמע לי כמעט כצהלת גיל, נגלל במהירות אל אחד המוטות ונדם.

לרגע אחד בהו הצעירים ברווח שנוצר. בפרימה הלא צפויה הזו של סדר וציות.

הסתכלתי על הצעיר שהיה הקרוב ביותר לרווח שנוצר. לרגע אחד לא היה בינינו מחסום, הוא יכל פשוט לעבור קדימה לכיווני. כמה מדהים!

אמרתי לו בבדיחות "תקלה במטריקס" וחייכתי חיוך רחב.
"תשאיר את זה ככה, זה עדיף" ביקשתי ממנו כשראיתי את ידו נשלחת להוציא את הבד הסורר מהעמוד.
ידו היססה לרגע, אבל שנים של חינוך למוסכמות חברתיות ויותר מדי קריאה בעיתונים גבו את מחירם.
הוא משך את הבד, נעל אותו חזרה למקומו, סגר שוב את המחסום בינינו ונשם לרווחה.

חשתי צער על מה שראיתי. הבחור פספס את ההזדמנות שלו להשתחרר, ולו לרגע, מהאוטומטיות. הוא יכול היה להתעורר ולראות, אולי בפעם הראשונה בחייו, את הדפוסים שמושלים בו. שמושלים בכולנו. אבל זה היה מפחיד מדי. אולי מוקדם מדי.

בחירה חופשית… האמנם?

אחד הדברים הראשונים שהבנתי על עצמי כשהתחלתי להתבונן היה עד כמה תודעתי כבולה לדפוסים שמושלים בה. עד כמה חשיבתי דוגמטית וצרה ואיך מושג הבחירה חופשית למעשה ריק מתוכן ממשי.
תרגול היוגה והמדיטציה העניק לי את הריכוז המספיק כדי להבחין בזה. וזה כאב. לעזאזל, זה עדיין כואב!
כולנו שבויים בתוך מחסומים. חלק מהם נוצרו ע"י החברה, חלק מהם נוצרו וממשיכים להיווצר כל העת על ידנו.
בכל פעם שאני מאמין לסיפור כלשהו על עצמי או על אחרים אני יוצר עוד מחסום.
יש אלפים רבים של אמונות כובלות, עם חלק גדול מהם נולדנו. הם קרויים "סמסקרות" בטרמינולוגיה היוגית – רשמים והטבעות.
אני מעז לומר שהמשותף לכל המחסומים הללו הוא שהם כולם אשלייתיים. כלומר שהם מקבלים את כוחם מההסכמה שלנו לתת להם ממשות. זו המטרה האמיתית של התרגולים היוגיים; לשחרר את האדם מאמונות כובלות. ממחסומים שיצר במו ידיו.

השלום שזרוק בטרמינל

המשכנו להתקדם בתור, פעורי עיניים אל מול ההדר המזוייף של הטכנולוגיה אך עדיין נושאים בתוכנו את הרטט של החופש, החיצוני כמו גם הפנימי. ניסים עדיין המשיכו לקרות לנו, ואחד מתוק במיוחד התקדם לעברנו במנהרת הזמן.

כשהיינו כפסע לפני יציאה מהאולם המחניק, ראיתי בזווית העין משהו מוזר.
מצד ימין, מושחל על שני עמודי מחסום, היה חישוק צבעוני, כזה שעושים אתו הולה-הופ.
אף אחד לא היה לידו, הוא נראה כ"כ לא שייך למקום ותהיתי אם מישהו שכח אותו במקרה.
ואז הבחנתי במשהו נוסף.
כשהבטתי בחישוק מזווית מסוימת, הצורה שהחישוק יצר, יחד עם זוויות העמודים שעליהם נשען, היתה כשל סמל השלום.
זה היה כ"כ יצירתי ושונה מהצורות הגאומטריות הסדורות שהיו מכל עבר שעצרתי במקומי מוקסם.

"נראה לך שזה מכוון?" שאלתי את טלי אחרי שהראיתי לה את החישוק.
"את חושבת שאשכרה מישהו עשה את זה בכוונה כדי לומר משהו? כיצירת אמנות?"
טלי הביטה בחישוק וקימטה את מצחה במחשבה.
"לא נראה לי" היא אמרה, אבל אז פסעה לכיוון החישוק והביטה על שורת התמונות שהיו תלויות מעליו על הקיר.
"אתה לא מאמין!" היא קראה לעברי. "אלו תמונות של הסכם השלום עם מצרים!"

הרעיון שמישהו חשב על משהו כ"כ מחוכם ויצירתי הדהים אותי.
יכולתי להמשיך הלאה ולצאת ממעבר הגבול, אבל במקום זה צילמתי את החישוק וניגשתי לאדם מבוגר שנראה כאילו הוא בעל תפקיד בכיר במקום.
עכשיו, אתם צריכים רגע להבין את הסיטואציה.
מעבר גבול במקום רגיש, מקום שיש לגביו התראות גבול כבר איזה עשרים שנה ברציפות.
מקום שכל כולו משדר: "אל תתעסקו איתי. זה מקום רציני ואל תסטו מהקווים!"
ואני, לבוש בג'ינס קרוע, עם כובע ואחרי שהוצאתי מצלמה וצילמתי משהו במקום שאסור לצלם בו, ניגש לאדם בעל תפקיד בכיר… לא דבר שהייתם ממליצים למישהו לעשות במקום שכזה, נכון?
אז עשיתי את זה בכל זאת.

ניגשתי אל האדם שישב על ספסל ליד כשאני מחזיק את המצלמה ביד.
"אתה עובד כאן?" שאלתי בנעימות ובחיוך. האיש קפץ על רגליו ואמר לי "כן, מה הבעיה?"
"אין שום בעיה" אמרתי לו. "אני רוצה להראות לך משהו מדהים".
"אתה רואה את החישוק שם?" שאלתי אותו.
"כן," הוא ענה לי. "מישהי שכחה אותו על העמודים."

"שמת לב שאם אתה עומד בזווית מסויימת, החישוק נראה כמו סמל השלום, ושהוא נשכח במקרה מתחת לשורת צילומים מטקס השלום עם מצרים?".
הוא הביט בי בחיוך ענקי ואמר: "זה מדהים! איזה יופי ששמת לב לזה! בואו, אני חייב להראות לכם משהו."

וכך מצאנו את עצמנו, טלי ואני, פוסעים אחריי סגן מנהל מעבר הגבול בין ישראל למצרים, בכיוון ההפוך לכל שאר הנוסעים שהיו במקום.
פתאום כל המחסומים התפוגגו בפנינו. אף אחד לא בדק לנו את הדרכונים, לא עברנו במכונות שיקוף. פשוט פסענו בשלווה ולשאלתה של הבודקת היחידה שקראה לעברנו בקול מבולבל "הי, לאיפה אתם חושבים שאתם הולכים?!" ענינו "אנחנו אחריו" והצבענו על סגן מנהל המקום.
הגענו לכניסה של מעבר הגבול, וסגן המנהל הראה לנו בגאווה צילום ענקי של רגע החתימה על הסכם השלום. נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארה"ב ג'ימי קארטר.
3 אנשים אמיצים שהחליטו שאפשר גם אחרת. 3 אנשים שהבינו שמחסומים אפשר גם לפוגג.

אגב, החישוק בסוף הגיע אליי.
אבל זה כבר סיפור אחר…

קורס העמקה באמנות היוגה – כולל תעודת הוראה

בימים הקרובים תיפתח ההרשמה לקורס העמקה שנתי באמנות היוגה, כולל תעודת הוראה.
הקורס, המוכר ע"י ארגון מורי היוגה בישראל, יימשך שנתיים ויחולק לשני חלקים:

שנה א' בת 200 ש"ל שתוקדש להעמקת התרגול ברמות הפיזיות (תנוחות ותרגילי נשימה) ללימוד הבסיס הפילוסופי של התרגול (לימוד טקסטים) ולהפנמת הידע ברמות הגבוהות ביותר. ושנה ב' בת 300 ש"ל שתמשיך את ההעמקה ברמות הפיזיות ובלימוד הפילוסופי אך גם תעניק כלים חשובים לכל מי שיבחר ללמד.

הנסיון העשיר שצברתי מוכן לעבור הלאה.
אני מזמין אותך להכנס עכשיו לדף הפרטים על הקורס, ואם יהיה לך רצון אמיתי להעמיק איתי, לשלוח לי הודעה…

לדף המידע על קורס ההעמקה באמנות היוגה – בבקשה ללחוץ כאן עכשיו

באהבה,
ניב

"Do you speak english?”
הבודקת הבטחונית בנמל התעופה שאלה אותי כשהביטה בי ובטלי.
היא היתה אשה צעירה, אולי בת 28, וכבר עמוק בתוך דרמת החיים – הלילה (Leela).
הבטתי בה. ראיתי אותה. ראיתי את הלחץ שבו היא היתה שרויה, את העומס המנטלי בגלל "האחריות", בגלל "התפקיד", בגלל "שיש תור" ובגלל שכבר נמאס לה. חייכתי אליה חיוך חם שרואה את הילדה שהיא, ואת האשה שהיא, ואת מה שמעבר שאין לו גיל או מגדר. לרגע אחד המסיכה של התפקיד נשרה ממנה, והזהר שעומעם פרץ בבת אחת החוצה. זה נמשך אולי שניה.

קצר במטריקס

“אנחנו מדברים עברית" אמרתי לה באותו הרגע שטלי, אמרה את אותו המשפט בדיוק.
היא הביטה בנו מבולבלת…"Passports please”. הבטתי בטלי שהביטה בי. "אנחנו מדברים עברית" אמרתי שוב בחיוך.
"אז למה אתם מבלבלים אותי?!" היא אמרה, והמשיכה בשטף השאלות ששוננו ושוננו שוב עד שכבר לא נשאר בהן דבר.

נורות הניאון האירו באור קר את אולם הכניסה של הטרמינל. מכונות השיקוף והמגנמנומטרים המהמו ברעש חשמלי שהרטיט את תאי גופי ושיבש את תפקודי מוחי. האוויר היה ספוג באדי כימיקלים והשמש גורשה אל מחוץ לאולם, כדי שלא תכניס בריאות למקום החולה הזה.
"איזו סביבת עבודה רעילה" אמרתי לטלי. "לא פלא שכולם כ"כ מבולבלים ורק רוצים לעוף משם."

עברנו את האשה הצעירה שהמשיכה בשטף הבלתי נגמר, הפעם למישהו אחר, ועמדנו מאחורי זוג שנבדק על ידי הבטחונית השנייה.
"דרכונים בבקשה. לאיפה אתם טסים? ארזתם לבד? המזוודות היו אתכם כל הזמן? מישהו נתן לכם משהו להעביר?" השאלות המוכרות עד זרא הושלכו לחלל האוויר כמו פסי נייר דהויים והצריכו מהזוג שלפנינו את השקרים הרגילים: "כן, ארזנו לבד. כן, המזוודות היו איתנו כל הזמן. לא, אף אחד לא נתן לנו דבר להעביר." הזוג עבר והגיע תורנו.

שוב הבטתי. שוב ראיתי. שוב חייכתי. ושוב, מסיכת התפקיד נשרה, הסיפור נשכח והיינו רק אנחנו והחיוך. זה נמשך אולי שניה.

"דרכונים בבקשה." היא אמרה.

"בבקשה" עניתי לה בעודי מחייך והגשתי לה את הדרכונים שסיפרו בשחור על לבן את הסיפור המומצא של זהות, מגדר, דת ומדינה.
היא הביטה בתמונות שבדרכונים ואז הביטה בנו, ושוב בתמונות ושוב בנו.
"תודה" היא אמרה ומסרה לנו את הדרכונים.

עברנו את הבחוניסטית השניה ואחרי כמה צעדים טלי שאלה אותי: "אתה קולט שהיא לא שאלה אותנו אפילו לא שאלה אחת?"
"גדול!" עניתי לה. "בלבלנו גם אותה…"

הדהוד חיובי

המשכנו הלאה לכיוון דלפק חברת התעופה.
"שלום" אמרנו בחיוך חם לנציגת החברה שישבה בכיסא המסתובב ליד מסוע המזוודות.
"שלום" היא הגיבה בחיוך שהדהד בחדווה עם חיוכנו שלנו. מסרנו לה את הדרכונים שלנו.

היא הביטה במסך המחשב, קימטה את מצחה ואז אמרה:
"כבר לא נשארו לי מקומות רגילים אז אני משדרגת אתכם למחלקה העסקית."
טלי הביטה בי וצחוק בעיניה.
"גם אותה בלבלנו." היא אמרה.

ראיה נכונה של הדברים

בטקסטים העתיקים של היוגה מתואר שאדם שהגיע למצב של ריכוז עמוק וראיה נכונה של הדברים משפיע על סביבתו באופן ישיר וחיובי.
ישנן הרבה מאד עדויות לחוויות של שקט, אהבה, שמחה ואושר שפשוט קרו באופן ספונטני לתלמידים שישבו ליד יוגים או יוגיניות שהיו במצב הזה.
רמאנה מהארישי, אחד היוגים הגדולים שחיו במאה ה-20 לא הוציא כמעט מילה מפיו. למרות זאת הוא נחשב לאחד המורים הרוחניים המשפיעים ביותר בעידן המודרני. אנשים מספרים שישיבה במחיצתו הספיקה כדי לשנות באופן מוחלט את הלך המחשבה שלהם ולהביא אותם לחוויה של שקט ושלמות יחידים במינם.

לא צריך להיות יוגי גדול כדוגמת רמאנה מהארישי כדי להכיר בהשפעה שיש להלך הרוח שלנו על סביבתנו.
אם תכנסו לחדר שבו יש שני אנשים שבדיוק היו באמצע ריב, תרגישו מיד את המתח באוויר. תחושו אי נוחות, רצון לברוח ואף תחושות גופניות כמו כאב ראש או לחץ. לעומת זאת אם תכנסו לחדר שבו יושבים אנשים נינוחים, אוהבים, מקבלים ורחבי אופקים, תחושו מיד רווחה, נועם ושלווה.
התרגול הרוחני האותנטי מכוון אותנו להכרת זרע הדברים. מהמקום הזה היוגי רואה את המהות ולא את "הסיפור". יוגי שהתבסס במקום הזה יתייחס באותה אהבה וכבוד לילד עני ומלוכלך מוכר סמוסות ולאציל מגונדר ובעל סמכות. בשניהם היוגי יראה את המהות ולא את התפקיד הזמני שהם משחקים. הדיאלוג בין הסיפורים הללו, אינסופיים במספרם, הוא הרקע שעליו מתרחשת הדרמה של חיינו.

האמונה בסיפור

זמן הערות של הרוב המוחלט של האנשים מוקדש לחיזוק וחיזוק מחדש של הראייה השיפוטית שלהם על העולם, על עצמם ועל כל מי שנקרה בדרכם. הבודקת הבטחונית בנמל התעופה היתה שבויה בסיפור שלה על עצמה ועל העולם. היא האמינה באופן מוחלט שהיא אשה צעירה, בעלת סמכות שניתנה בידה לעצור אנשים ולדרוש מהם מסמכים מזהים. היא האמינה שהסמכות הזאת אמיתית.

כאשר היא הביטה באנשים שמולה היא ראתה את מה שלימדו אותה לראות: סיכונים פוטנציאליים וסכנה אפשרית. האימונים שעברה החדירו את הרעיונות הללו לראשה שוב ושוב ושוב עד שהמהות האמיתית שלה נקברה תחת סלעי הענק של "התפקיד" על כל ההשלכות שלו. כל האנשים שעמדו מולה הושפעו גם מהאמונה שלהם בסיפור שלהם וגם מהלך הרוח שאותה בודקת בטחונית השרתה סביבה: לחץ, חוסר סבלנות, יהירות וכעס.

נחזור לנמל התעופה.
בזכות המצב התודעתי שבו הייתי, ההכרה שלי ראתה את האשה הצעירה מעבר לתפקיד "הבודקת הבטחונית". לא הושפעתי מהסיפור שלה או מהאמונות שלה על עצמה ועל מה שקורה סביבה. חייכתי אליה, לא אל התפקיד שהיא מילאה, והחיוך שלי מוסס את הסיפור שהתחולל בתוכה, כי סיפור מעצם מהותו, אשלייתי. זה לקח אולי שניה והשניה הזו הספיקה כדי ליצור "קצר" זמני במעגלי הלילה (Leela). המסיכות נשרו והמהות האמיתית שלה הבליחה לרגע.

כולנו חווים ערות לפרקי זמן קצרים מאד

רגעי הערות הללו אינם נדירים כמו שאולי אנחנו חושבים. הם פשוט קורים לזמן קצר מאד, ואז נעלמים.
למעשה הם לא באמת נעלמים, הם פשוט מתכסים שוב בענני הדרמה.
התזקיק של הדרך הרוחנית היא להגדיל את רגעי הערות למהות. לאור. למי שאנחנו.

אם הגעת עד לכאן, זה לא מקרי

אני מאמין שאם הגעת עד לכאן, זה לא מקרי.
אם יש לך נסיון של שנתיים לפחות בתרגול יוגה והנך רוצה להעמיק בלימוד של הידע החשוב כ"כ הזה,
אני רוצה להזמין אותך באופן אישי לקורס העמקה שנתי באמנות היוגה, כולל תעודת הוראה.
הקורס, המוכר ע"י ארגון מורי היוגה בישראל, יימשך שנתיים ויחולק לשני חלקים:
שנה א' בת 200 ש"ל שתוקדש להעמקת תרגול היוגה הפיזית (תנוחות ותרגילי נשימה) ללימוד הבסיס הפילוסופי של התרגול (לימוד טקסטים) ולהפנמת הידע ברמות הגבוהות ביותר.
שנה ב' בת 300 ש"ל תמשיך את ההעמקה בתרגול הפיזי ובלימוד הפילוסופי אך גם תעניק כלים חשובים לכל מי שיבחר ללמד.

אני מזמין אותך להכנס עכשיו לדף של פרטי הקורס, ואם יהיה לך רצון אמיתי להעמיק איתי, אז לשלוח לי משם הודעה.

לצפייה בדף פרטי הקורס – בבקשה ללחוץ כאן

הרבה אהבה,

ניב

הסיפור שלפניכם הוא סיפור אמיתי.

אומרים ששליחותו של אדם באה לידי ביטוי גם במקומות הכי לא צפויים.
ובכן, אם שליחותי היא ללמד יוגה, אז הכלא היה המקום הכי לא צפוי שבו לימדתי יוגה…

קצת רקע לסיפור:
זה היה בשנת 2001. הייתי בן 25 ובשלבים האחרונים של קורס מורים ליוגה הראשון שלי, בוינגייט. אחרי כמעט שנה של תרגול ולימוד אינטנסיביים רק התחלתי להבין את עומקה של היוגה. קורס המורים פתח בפניי צהר עצום של ידע, ובעיקר הראה לי, אולי בפעם הראשונה בחיי, שיש מצב של שקט שלווה וסיפוק שאותו אני יכול לחוות. איזו הקלה!

סיום שנת הלימודים היה ממש מעבר לפינה וכבר התחלתי להתרגש ממעמד קבלת התעודה ופתיחת דרכי החדשה כמורה ליוגה.
ואז פתחתי את המכתב שקיבלתי באותו הבוקר מהצבא.

צו מילואים

עברתי במהירות על המכתב במעטפה החומה וחיפשתי בעיניי את תאריך ההתייצבות: יום חמישי בעוד שלושה שבועות. בדיוק יום לפני הסיום החגיגי של קורס המורים. אני לא מאמין… זה אומר שאפספס את היום האחרון בקורס!

אוקי. הכל בסדר. אתקשר ללשכת המילואים שלי ואבקש מהם לדחות את מועד ההתייצבות שלי. אפילו בכמה ימים, ליום ראשון. זאת לא תהיה בעיה, נכון?

זאת היתה בעיה.

לא משנה כמה ביקשתי והתחננתי, הקצין בצד השני של הטלפון פשוט לא היה מוכן לדחות את גיוס המילואים שלי.
ולא שאני איזה לוחם ביחידה מובחרת שיוצאת למשימה סודית בעומק קווי האויב. כולה שומר על עצירים בטחוניים.
לא הבנתי מה הקטע. לא הבנתי את האטימות וחוסר ההתחשבות, ובעיקר כעסתי על המערכת שהולכת לגזול ממני רגע מכונן בחיי.
הודעתי לקצין בטלפון שאם הם לא מוכנים לדחות לי את מועד ההתייצבות, אני פשוט לא מתכוון להגיע, וניתקתי.

שלושה שבועות אחרי

יום שישי 07:30 בבוקר, יום הסיום החגיגי של קורס המורים.
כביום שישי בכל שבוע במשך שנה, הגעתי למכון וינגייט עם מזרן התרגול שלי על כתף אחת, ותיק הגב שלי עם חוברות היוגה על הכתף השניה.
פסעתי לכיוון אולם התרגול, הציפורים צייצו בקול מתוק כמו פס קול מרגש באיזה סרט הוליוודי. הבטתי לשמיים ולא שמתי לב למכונית הלבנה שעקבה אחרי ממרחק.
כמה מטרים לפני הכניסה לאולם התרגול המוכר, עצרה לידי המכונית כשבתוכה שני גברים בלבוש אזרחי.
"ניב דור כהן?" שאל אותי אחד הגברים.
"כן?" עניתי.
"כנס למכונית בבקשה ואל תתנגד, אתה עריק."

נסענו נסיעה שקטה ומתוחה על כביש 4 לכיוון תחנת המשטרה הצבאית ליד צומת בית ליד.
לא האמנתי למה שקורה. הכל נראה לי כמו חלום. כמו הזייה. באורח פלא לא הרגשתי לחוץ או מפוחד. ידעתי שהכל יסתדר. מקסימום יגייסו אותי למילואים. מקסימום ינזפו בי.

מזרן התרגול היה לידי על המושב, חוברות התרגול עם הידע המקודש בתוך תיק הגב. הבטתי במכוניות החולפות ותרגלתי את הנשימות שלמדתי.
כשהגענו למחנה הצבאי הייתי רגוע לחלוטין.

"אנחנו לא צריכים לאזוק אותך, נכון?" שאל אותי אחד הגברים לפני שיצאנו מהמכונית.
"לא", עניתי לו. והרוגע בצליל קולי היה הד לרוגע הגדול יותר שחשתי בתוכי.

הובלתי לתוך חדר קטן; שולחן מתכת, כסאות עץ וקצין משטרה צבאית בדרגת רב סרן.
עמדתי מולו והצדעתי כמו שהנחו אותי לעשות לפני שנכנסתי לחדר.

"ניב דור כהן, מספר אישי 532661254"? אמר הקצין מבלי להביט בי. "כן, זה אני." עניתי לו.
"אתה נאשם בזאת בעריקות מגיוס מילואים ע"פ סעיף 92 לחוק השירות הצבאי. מה יש לך לומר להגנתך?"

הבטתי בקצין. הוא נראה לי כבן 35. "בטח יש לו משפחה, ילדים" חשבתי לעצמי. "הוא יבין."
סיפרתי לו את הסיפור.

אמרתי לו שקורס המורים הוא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי. הדגשתי שלא התכוונתי לערוק ממש, אלא להתייצב פשוט ביום ראשון, אחרי יום הסיום החגיגי של הקורס. ביקשתי ממנו שיתחשב.

הקצין הביט בי ואמר: "אתה נידון בזאת ל-21 יום של מאסר בפועל בכלא 6 בגין עבירת עריקות."

החוורתי, הצדעתי ויצאתי מהחדר.