לפי מדע הקוסמולוגיה הוודי הקלאסי ישנם 4 עידנים בכדור הארץ החוזרים על עצמם במעגל מחזורי.

כל עידן כזה קרוי בשם "יוגה" "Yuga".

ארבעת העידנים

סאטייה יוגה – נמשך 1.728 מליון שנה
טרטה יוגה – נמשך 1.296 מליון שנה
דוואפארה יוגה – נמשך 0.864 מליון שנה
קאלי יוגה – נמשך 0.432 מליון שנה

עידן "סאטייה יוגה" קרוי גם "עידן הזהב" או "עידן האמת" ובו בני האנוש חיים בהרמוניה ובאופן רוחני כמעט מושלם. אורך החיים הממוצע בעידן הוא 100 אלף שנה והגובה הממוצע הוא כ-10 מטרים.

עידן "טרטה יוגה" קרוי גם בשם "עידן הכסף". אופיו של עידן זה נחשב כשלושת רבעים רוחני ורבע אחת שרוי בחטא. אורך החיים הממוצע הוא עשרת אלפים שנה והגובה הממוצע של בני האדם הוא כ-6.5 מטרים.

עידן "דוואפארה יוגה" ידוע גם בשם "עידן הברונזה". איכותו חצוייה. חצי אופי רוחני וחצי אופי חוטא. אורך החיים הממוצע הוא כ-1,000 שנה (תקופתו של מתושלח?) והגובה הממוצע הוא של כ-3 מטרים.

עידן "קאלי יוגה" קרוי גם בשם "עידן ברזל". זהו העידן שבו אנו חיים. עידן זה נחשב כבעל איכות של שלושה רבעים חטא ורבע חסד ורוח. אורך החיים הממוצע הוא כ-100 שנה והגובה הממוצע הוא כ-1.60 מטר.

4 עידנים כאלה מרכיבים עידן גדול אחד הקרוי בשם "מהה יוגה" "Maha Yuga".
אורכו של עידן גדול בשנות בני אדם הוא 4.32 מליון שנה.
1,000 עידנים גדולים כאלה מרכיבים יום אחד של ברהמה (הבורא האחראי על היקום שלנו) הקרוי בשם "קאלפה" "Kalpa".
כלומר יום אחד של ברהמה שווה 1000*4.32 מליון שנות בני אדם כלומר 4.32 מיליארד שנות בני אדם.
לילה אחד של ברהמה שווה גם הוא אותו מספר של שנים.
כך שיממה אחת בחיי ברהמה שווה 8.64 מיליארד שנים.

לפי הקוסמולוגיה הוודית ברהמה חי 100 שנה כך שאורך חייו של ברהמה לפי שנות בני האדם הוא 311 טריליון שנים. תקופה זו קרויה בשם "מהה קאלפה".
מהה קאלפה נחשבת כזמן התקיימותו של כל היקומים כולם ולפי הוודות אורך תקופה זו שווה לנשימה אחת של "וישנו", הבורא העליון לפי האמונה ההינדית.
כאשר וישנו נושף אינספור יקומים נוצרים וכאשר וישנו שואף כל היקומים מתכלים וחוזרים למצב פוטנציאלי. (דומה לתיאוריית המפץ הגדול).

מעגל זה של היווצרות והתכלות יקומים נחשב כאינסופי ולכן "וישנו" נתפס כבורא הנצחי.

לפי הטקסטים הוודיים גילו הנוכחי של ברהמה הוא 50 שנה ויום (בשנות ברהמה) ואנחנו נמצאים כעת בתחילתו של עידן "קאלי יוגה".

חשוב לציין שישנם יוגים החולקים על צורת החישוב הזו. אחד מהידועים שבהם, "שרי שרי יוקטאשוואר גירי", אמר שהחישובים הללו מקורם בטעות. בספרו "המדע הקדוש" מסיק יוקטאשוואר שאורכם של העידנים קצר בהרבה ושכדור הארץ עובר דרך שני מעגלי עידנים בצורה מחזורית: "מעגל עולה" שמתרחש כאשר השמש שלנו מתרחקת מנקודה מיסטית הקרויה "וישנו נאבי" (טבורו של וישנו) שסביבה היא נעה ו-"מעגל יורד" כאשר השמש מתרחקת מנקודה זו. לפי יוקטאשוואר כל מעגל כזה של התרחקות והתקרבות אורך 24 אלף שנים.
יוקטאשוואר מסביר שסדר הופעת העידנים במעגל היורד (כלומר כאשר השמש מתרחקת מהמרכז הרוחני) הוא: סאטייה, טרטה, דוואפארה וקאלי וסדר הופעת העידנים במעגל העולה (כלומר כאשר השמש מתקרבת אל המרכז הרוחני) הוא: קאלי, דוואפארה, טרטה, סאטייה.
לפי יוקטאשוואר חישוב זמני העידנים שונה בתכלית מהצורה הקלאסית ולפיו:

סאטייה יוגה – נמשך 4,800 שנים.
טרטה יוגה – נמשך 3600 שנים.
דוואפארה יוגה – 2400 שנים.
קאלי יוגה – 1200 שנים.

לפי חישוב זה של יוקטאשוואר, עידן קאלי יוגה (העידן הנמוך ביותר מבחינה רוחנית) התרחש בין השנים 499 – 1699 אחרי הספירה, תקופה המקבילה בערך לימי הביניים הנחשבים כזמן החשיכה והבורות בהיסטוריה האנושית. החל משנת 1699 החל עידן דוואפארה יוגה (לפי המעגל העולה) שבו אנחנו כרגע נמצאים, עידן שיש בו התקדמות אנושית בתחומים רבים כגון מדע ורפואה.

למרות שעל פניו אופן חישוב העידנים לפי יוקטאשוואר שונה בתכלית מהצורה הקלאסית, ייתכן שפשוט מדובר ב"מעגל בתוך מעגל" או "עידן בתוך עידן" וכך שתי צורות החישוב יכולות להתקיים במקביל. "מעגל עידנים קטן" שאורך 12,000 שנה ו"מעגל עידנים גדול" שאורך 4.32 מליון שנה.

אני משאיר לקורא את הסקת המסקנות.

"יש אפשרות לעבור את התור תמורת כמה שקלים שוחד", אמר לי עידן בעיניים בורקות כשחיכינו במעבר הגבול "בגין" עם עוד כמה מאות ישראלים.

זה היה ביום חמישי, בוקרו הראשון של ריטריט היוגה שהעברתי בסיני וכבר ממש רצינו להגיע לחוף, לפשוט מעלינו את אבק הדרכים והמציאות המודרנית ולצלול למימיו הכחולים של הים האדום.

הבטתי בתור הנחשי והמזדחל וחשבתי לעצמי "למה לא… תמורת עוד 50 שקלים נעבור כמו מלכים ומלכות וגם זו תהיה הרפתקה יפה".

עידן ואני הלכנו לעבר הפקיד שהציע לנו את ההצעה המפוקפקת, שטרות כסף הוחלפו, והנה מצאנו את עצמנו, חבורה נחמדה של שתי נשים ושני גברים, פוסעים ללא תור דרך שערים שנפתחו למעננו לפתע.

תוך 5 דקות קיבלנו לידינו את הדרכונים החתומים והלכנו בתחושת אדנות מלכותית ומתנדנדת לעבר מעבר הגבול. "משפחת האצולה" עברה את השער בלי להצטרך להמתין עם פשוטי העם בתור המייגע. כל מה שהיה חסר כדי להשלים את התמונה היה ששורות של איכרים יעמדו בצד הדרך ויזרקו עלינו פרחים.

"חתום חדש!" אמר לי השוטר המצרי אחרי שהגענו לבדיקת הדרכונים האחרונה.
"מה?" הבטתי בו מבולבל.
"חתום חדש!" הוא אמר לי בעברית עילגת, כשהוא מצביע על החותמת החדשה בדרכון שלי, זו שהושגה באמצעים מפוקפקים.

אחרי כמה דקות של תהייה ובעודנו תוקעים מאחורינו את התור הארוך, הבנו שהחותמות שהשגנו תמורת השוחד נמרחו על הדף ולא היו ניתנות לזיהוי.
היינו צריכים לחזור על פעמינו, ולהחתים מחדש את הדרכונים.

באחת, תחושת האדנות נעלמה כמו אדי מים ביום חם, המלכותיות התחלפה במבוכה, וארבעה אנשים רגילים פסעו בחזרה לעבר ביתן החתמת הדרכונים שדרכו עברו בהתחלה.

האגו, שניסה להציל משהו מכבודו האבוד, החל לחשב חישובים מורכבים כדי לוודא שלא יצא פראייר גמור ואמר לעצמו: "העיכוב הזה יקח לנו 15 דקות. אם היינו בתור הרגיל זה היה לוקח לנו 30 דקות לפחות. זה עדיין משתלם!"

החתמנו מחדש את הדרכונים, וידאנו שהחותמות יצאו נקיות, וחזרנו חזרה למחסום האחרון שם הצגנו בפני השומר המצרי את הדרכונים.
"חתום חדש", אמר לנו השומר בחיוך, ונתן לנו לעבור את הגבול.

מתחת למכסה המנוע

המקרה הזה הוא דוגמה מוכרת למצב שכולנו מכירים: אנחנו מתכננים תכנית כלשהי כדי להגיע לתוצאה טובה ונוחה יותר עבורנו ואז הכל הולך לעזאזל.

אם נהיה כנים עם עצמנו נודה שכאשר דבר מסוג זה קורה, בדר"כ התגובה הראשונית של התודעה שלנו היא תגובה שלילית כלשהי, בין אם במחשבה ("אני לא מאמינה שזה קורה לי!", "איזה מטומטם אני!") בין אם במילה (התקפה מילולית על מי שאחראי בעינינו על המצב שקרה) ובין אם בפעולה (אלימות, שבירת חפצים, שתיקה פאסיבית אגרסיבית וכ"ו).

וכאן היוגה, או כל דרך רוחנית אותנטית אחרת, באה לעזרתנו.

הרגלים ודפוסי מחשבה

המערכת המנטלית הפסיכו-רגשית של האדם נקראת בשפה של היוגה – מיינד.
למרות שהיא מערכת אחת, היא מתחלקת לכמה תפקודים: מאנאס, בודהי ואהנקרה.

המאנאס היא "ההכרה הנמוכה". זוהי התחנה הראשונה בארגון שטפון המידע המגיע מהחושים.
הבודהי היא "ההכרה הגבוהה" – האינטלקט, והיא זו שמחליטה על מתווה פעולה על-פי המידע שהתקבל מהחושים ותוך שקילת נסיון העבר.
אהנקרה זה האגו. תחושת האני שעושה ושפועל.

המיינד שלנו, אם כן, זו ההכרה החושבת והמחליטה, ומחשבות שנחשבות שוב ושוב יוצרות מעין "תוואי" שבו נעות המחשבות הבאות בתור.

והמחשבות והדפוסים שלנו… ובכן, הם לא משהו בלשון המעטה.
כ-90 אחוזים מהמחשבות שלנו הן שליליות וחוזרות על עצמן.

יש לכך הרבה סיבות, אבל העיקרית שבהן היא שאנחנו חיים במצב תמידי של תחושת מועקה והשרדות.

חיים במצב של השרדות

השפע היחסי שאנחנו חיים בו גורם לנו להאמין שטוב לנו. יש לנו מכונית, יש לנו טלפון נייד ואוכל על השולחן. מדי פעם אנחנו יוצאים לחופשות ובסה"כ אנחנו חיים בסדר.

על פני השטח אולי "הכל בסדר" אבל עמוק בפנים (במקום שבו נוצרים דפוסי המחשבה) אנחנו במצב תמידי של מתח וחשש.

אנחנו חוששים לבריאותנו, אנחנו חוששים מהזקנה ואנחנו חוששים מהמוות.
אנחנו חוששים לאבד את מה שהשגנו בעמל כה רב, בין אם זה רכוש או אהבה ואנחנו חוששים שלעולם לא יהיה לנו מספיק, בין אם זה רכוש או אהבה.
אנחנו חוששים לילדינו ואנחנו חוששים למצב העולם והסביבה.

לא רק חששות ופחדים סוערים בתוכנו. גם תשוקות ורצונות.
התשוקה למין, התשוקה לאוכל, התשוקה ליותר כסף, התשוקה לכבוד ועוד ועוד.

התודעה שלנו נעה בין שני הקטבים: "אני חוששת מזה" ו- "אני רוצה את זה".
מערבולת החששות והתשוקות סוערת בתוכנו, וכדי להמנע מלהכיר בה אנחנו מעמידים פנים ש"הכל בסדר".

ברוב המוחלט של המקרים וברוב רגעי הערות והשינה שלנו אנחנו מיטלטלים בתוך מחשבותינו, פחדינו ותשוקותינו, לא במצב של נינוחות, בטחון וסיפוק.

זו אחת הסיבות להנחייה בשיעורי היוגה "החזירו את תשומת הלב שלכם לנשימה". ברגע שבו אנחנו מפסיקים לתת אנרגיה למערבולת המחשבות, אנחנו מתחילים למלא את "התוואים" (יש מילה כזו?) והחריצים שיצרנו בתודעתנו במשך שנים ואולי גלגולי חיים. אנחנו מחזירים את הפוקוס ממה ש"עתיד לקרות" או ממה ש"אני רוצה שיקרה" למה שבאמת קורה כרגע. אנחנו חוזרים מעבר ועתיד מדומיינים אל ההווה.

מה שכתבתי כאן איננה השערה או הנחה. זו המציאות. וכל אחד ואחת שיבחרו להשקיע את הזמן שלהם בהתבוננות בתהליכי המחשבה יגלו זאת במהרה.

אהההההההה! תעצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת!

אני מצטער, הפתרון למצב הביש הזה לא נעוץ בקפיצה מרכבת נוסעת או בהתחפרות במחילה.
גם לא בהתפטרות מהעבודה, עזיבת המשפחה ומעבר למערה בהימלאיה.
הדרך היחידה לשנות את חיינו לטובה היא לשנות את מערכת האמונות וההרגלים שלנו.

אני לא מדבר על החלפת מערכת אמונות חומריות באחרת.
אני מדבר על התבוננות חדשה לגמרי על החיים ועלינו בתוכם.

היוגה טוענת שכל מה שאדם צריך כדי להגיע לתחושת שלווה וסיפוק שאינם תלויים בנסיבות, הוא לדעת מי הוא באמת ולזהות את האשליה שעד כה האמין בה. זה אולי לוקח קצת זמן ומאמץ בהתחלה אבל זה אפשרי.

החדשות הטובות הן שזה פשוט.
והחדשות הכי טובות הן שתמיד אפשר להתחיל.
בכל גיל ובכל מצב גופני.

מה עושים

כאן כבר אנחנו נכנסים לשיטות. ושיטות יש למכביר.
אני יכול לדבר רק על הדרך שבה אני הולך כבר 22 שנה, לאורם ובצילם של ענקים.

כל המערכת המורכבת של טכניקות היוגה מכוונת למטרה אחת בלבד: הכרת העצמי.

הטכניקות והתרגילים של היוגה נוצרו כדי לטהר אותנו ממחשבות ואמונות שגויות וכדי לאפשר לנו חוויה בלתי אמצעית של מהותנו האמיתית ביותר. וכשזה קורה אנחנו מפסיקים לפחד ומתחילים לשמוח.

זה לא אומר שהחיים יפסיקו לאתגר אותנו או שלא נחווה כאב, פחד, תשוקות ורצונות.

ככל שנעמיק בהכרת עצמנו כך נשתחרר מהעבדות למחשבות ולרגשות.
נמשיך לחשוב ונמשיך להרגיש אבל לא נטולטל או נושפע מזה כל-כך.

אנחנו נדע, בחוויית אמת ממשית וחיה, שיש דבר מה שהוא המרחב שבתוכו עולות מחשבות ובו עולים רגשות.
והמרחב הזה הוא אנחנו.
או אז נצא לחופשי.

היום הגיעה תלמידה חדשה לשיעור שלי.
"איך היה?" שאלתי אותה אחרי השיעור.
"משעמם" היא ענתה לי. "שלושת'רבע מהשיעור לא עשינו כלום!"

התפיסה השגויה של היוגה
ישנה תפיסה שגויה שיוגה היא משהו "שעושים".
למעשה, האמת היא שיוגה לא "עושים", יוגה חווים.

יוגה היא מצב תודעתי.

אפשר לקרוא לו "הארה", "נירוונה", "להיות ברגע" או פשוט מסופקים ושמחים.

כאשר אנחנו עוברים ממצב של חוויה, למצב של "עשייה" אז היוגה משעממת.

למעשה, אפילו זה לא מדויק, כי שעמום זה פשוט מחשבה שעולה במרחב התודעה. שעמום זו המחשבה "אני מעדיף לעשות משהו אחר, להיות במקום אחר". שעמום זו מחשבה על העתיד, תחושת אי נוחות מהרגע הנוכחי. שעמום זו מחשבה של חוסר סיפוק.

הכל הפוך
אמנות היוגה איננה רק אמנות של הגוף, היא בראש ובראשונה האמנות של ריכוז התודעה. הגוף אמור להיות משרת התודעה, והתודעה אמורה להיות משרתת הנשמה. זה הסדר הנכון והטבעי. אך בעקבות הרגלים ודפוסים שגויים, ובעידודה של החברה החומרנית שבה אנו חיים, הסדר הזה התהפך.

במקום שהגוף יהיה משרת התודעה, הוא הופך לאדון התודעה. הצרכים והתשוקות הגופניים הופכים להיות המרכז והאיזון מופר. כאשר סדר הבריאה הטבעי מופר, נוצר סבל. תמיד.
התודעה מנסה להגשים את מאווי הגוף, והגוף ממשיך לייצר עוד ועוד תשוקות. זהו מעגל הקארמה.

50 אלף גוונים של אותו הדבר
היוגה היא פנס, לעתים זרקור, שמאיר באור בהיר עד כאב (או שעמום) על הדברים שבילינו שנים ארוכות בהדחקתם. זו המתנה המרכזית שהיוגה נותנת לנו. ראיית הדברים כמו שהם.

במצב הרגיל אנו רואים את המציאות צבועה בגוונים שונים של לבן (אופטימיות, עונג, חדוות חיים) או בגוונים שונים של שחור (פסימיות, שעמום, דיכאון, סבל). זו הבינאריות של הקיום האנושי. הניסיון להשיג עונג והנסיון להמנע מכאב. בין הקצוות של המטוטלת הזו אנו איכשהו שורדים.

היוגה מציעה לנו אפשרות למבט אחר על עצמנו, על אחרים ועל מטרת הקיום כולו. ראייה יוגית תופשת את האמת הנקייה של המציאות ומעניקה למתרגל מבט יציב ושליו על החיים המשתנים תדיר.

הזמנה אישית להעמיק איתי בדרך
אחרי יותר מ-20 שנות הוראת יוגה, אני מתרגש וחש ענווה וכבוד, להעביר את הידע המקודש של היוגה, כפי שלמדתי אותו וכפי שהוא התפתח בי ודרכי.

"תעשו יוגה. תעשו מדיטציה."

איזה מעצבן זה כל הזמן לשמוע את אותו הדבר, אה?
אז למה כשזה מגיע מהמיינד שלנו (אוסף המחשבות, רגשות או כל תנועה מנטלית) אנחנו נותנים לזה יד ומעודדים את זה?

הסיבה פשוטה:
התרגלנו.

מהרגע שנולדנו, הסביבה שלנו (ההורים, בני המשפחה וכל מי שסביבנו) כל הזמן מעודדים אותנו לחשוב ולהשתמש בשכל.
לא רק שזה מה שלמדנו, גם לימדו אותנו שכל הדבר הזה (מחשבות, רגשות, אופי ואגו) זה אנחנו.
אז לא ניתן לו כבוד?

ניתן גם ניתן.

השכל שלנו הוא המלך. הוא יושב בכיסאו הרם ושופט כל מה שהוא רואה:

האדם הזה? מכוער.
האשה הזו? מעצבנת.
הממשלה הזאת? מושחתת.
אני? שמן מדי.
ספורט? בחיים לא תצליח, בשביל מה לך לנסות…?

מחקרים הראו שהחשיבה שלנו, ברובה המכריע, חוזרת על עצמה. יענו רפטטיבית.
ולא רק שהיא רפטטיבית, היא גם שלילית ברובה המכריע.
כמה מכריע? כ-90 אחוז מחשבות שחוזרות על עצמן + כ-95 אחוז מחשבות שליליות (על עצמנו או על הסביבה).

אז פלא שאנחנו בסטרס?!

אז מה עושים? קודם כל מזכירים לעצמנו שאנחנו רואים את המחשבות ולכן בהכרח לא המחשבות,
כלומר אנחנו לא אוסף הקשקשת האינפנטילית ברובה שמציפה את תודעתנו.

ואיך אנחנו מזכירים לעצמנו את זה?
כבר הבנת, נכון? בעזרת מדיטציה.

מהי מדיטציה?
מדיטציה זה שם מפוצץ ושיווקי עד מאד
ל-"פשוט שב ותראה מה קורה בתוך הבית שלך…"

בהתחלה אנחנו נכנסים לבית.
האורחים עושים קוק ושוברים את הרהיטים…
אנחנו רואים את הבלאגן.
בקבוקי אלכוהול ריקים מפוזרים בכל פינה.
האגו יושב לו על כורסא נוחה, חיוך מסומם מרוח על פניו.
"מה המצב, גבר?" הוא שואל אותי.
"רוצה שורה?"

התשוקה נמצאת בחיקו, חצי מעורטלת.
היא מביטה בי בחצי עין פקוחה ובקול מפתה אומרת: "עזוב אותך מדיטציה, חדר השינה למעלה ריק…
ואם לא בא לך סקס, תמיד אפשר לאכול משהו…"

אחרי ההלם הראשוני, אני ממשיך לעמוד ולהתבונן בהם.
אני לא מגיב. אני לא זז מהמקום.
אני שם לב שאני עומד כאן, והם עומדים שם.
אני מרגיש את הגוף שלי, אני נושם לאט.

האגו מתחיל לזוז באי נוחות, מתפתל אפילו.
התשוקה חולצת שד וביד השנייה מציעה לי סושי.

אני לא מגיב, לא זז. נושם.
זה הבית שלי.

האגו קורא לשני גברתנים: עבר ועתיד.

הם מתקרבים אליי במבט מאיים.

"אתה זוכר מה היה אתמול? איזה קטעים, אה?" שואל אותי עבר.
"מה אתה מבזבז את הזמן, יש לך תכניות!" צועק עליי עתיד.

אני מביט בהם ובקור רוח מתעלם.
יש לי גוף, הבגדים נוגעים בעור, הנשימה נכנסת ויוצאת.
אני חי.

האגו מגביר את המוזיקה. טראנס, מוזיקת פופ, מנגינות מציפות את החדר.

הנשימה היא הכינור שלי.
האוויר הוא הקשת.
אני כאן, הם שם.
אני כאן, הם שם.
אני כאן, הם שם.
אני כאן, הם ש
אני כאן, הם
אני כאן, ה
אני כאן
אני כא
אני כ
אני
אנ
א

החדר נעלם.
אני יכול לנוח.

"אני רוצה להזמין אתכם לסדנת ריקוד מיוחדת לפתיחת צ'אקרת הלב ועוררות אנרגיית הקונדליני.
בסדנה נעשה תרגילים מיוחדים שיפתחו את הצ'אקרות ויעלו את אנרגיית הקונדליני למרכז העין השלישית. אין צורך בניסיון קודם."

טקסט המודעה הדמיוני שכתבתי למעלה ודאי מוכר לכם בוריאציות שונות.

סדנאות מודעות ניו-אייג'יות נפתחות חדשות לבקרים, ונדמה שכל אחד שעבר סדנה של סוף שבוע כבר מומחה בעיני עצמו בפתיחת הצ'אקרות ופיצוץ הקונדליני.

הגישה החופשית והמיידית להרצאות אונליין של מורים רוחניים, לספרות רוחנית וסדנאות רוחניות הביאה למפץ גדול של מידע בנושא, והמונח "הארה" או "התעוררות" הפך להיות שגור מאד בז'רגון ובשיח הניו-אייג'י העכשווי.

זה לא היה כך תמיד.

תחייתו של הפיניקס ושיעור קצר בהיסטוריה רוחנית

עד תחילת המאה התשע עשרה החיפוש הרוחני, ולא כל שכן 'התעוררות', היו נחלתם של מתי מעט, אלה עם "הג'וק הרוחני" בראש, אשר חיפשו התעוררות רוחנית דרך פרקטיקות מודרניות או פילוסופיות.

סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים התאפיינו באכזבה עמוקה של המערב מההבטחות הפילוסופיות של העידן הקלאסי והוא החל לפזול אל המסורות הרוחניות של המזרח.

מיסטיקנים רוחניים כגון גיאורג איבאנוביץ' גורדייף ו-מאדאם בלבסקי מצאו בחמוקי המזרח אבנים יקרות
של השראה רוחנית ואיתם יצרו פרקטיקות חדשות – ישנות שהיוו את תחילתו של מה שקרוי ה"ניו-אייג'".

התורות הרוחניות המזרחיות כמו הטנטרה והיוגה היו עדיין חבויות ברובן, והודו עוד לא היתה מרכז רוחני משגשג כפי שהיא היום.

בתחילת המאה העשרים נשלחו מהודו למערב כמה מורים חשובים שהחלו לבנות את הגשר בין האמונה המערבית בחומר לאמונה המזרחית ברוח. שניים מהידועים שבהם היו סוואמי ויווקננדה ו-פרהמהמסה יוגננדה.

מורים נוספים לימדו בהודו ומשכו אליהם מחפשים רוחניים מהמערב בקצב הולך וגובר.
שרי רמאנה מהארישי, ניסארגאדטה מהאראג', פאפאג'י ו-שרי אירובינדו גוש הם כמה מהמורים המרכזיים שמשכו אליהם כחלילני המלין את הצעירים שמאסו בחומריות המערבית וביקשו להשיג חופש פנימי.

בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים הנהירה של צעירי המערב למזרח בכלל ולהודו בפרט הגיעה לשיא. הביטלס, שמצאו בעזרת המורה הרוחני מהארישי מהאש יוגי עדנה רוחנית ותשובות לשאלות שסערו בתוכם, הכניסו לשיח הפופולרי מושגים כמו "מדיטציה", "צ'קרות", "הארה" ועוד מושגים שהיום נשלפים בקלות רבה בכל פינת רחוב.

מורים מערביים החלו לקבל הסמכה ללמד אחרים והפכו למורים רוחניים בעצמם.

תרבות האינסטנט המערבית החלה לכרסם בעקרונות הדרך הרוחנית הוותיקה שבה התמדה ואורך רוח היו אבני יסוד בדרך להארה שהיא פשוט – הכרת העצמי.

כסף רב החל לזרום לכיסיהם של המרכזים הרוחניים הפופולריים ולכיסיהם של העומדים בראשם.

הרבה מהמורים הצליחו לעמוד בכוח המשחית של מעמד, השפעה וכסף אך לא כולם.

הרעב הרוחני של בני המערב לא ידע שובע וסדנאות שהבטיחו "לפתוח את הצ'אקרות", "להעיר את העין השלישית" ו-"לעורר את הקונדליני" החלו לצוץ בכל פינה.

ובמקרים רבים נתלווה להן סקס חופשי ופרוע.

וסקס, כידוע, מוכר.

השילוב בין כסף, סקס וחיפוש רוחני הגיע לשיא בפונה, המרכז של המורה הרוחני מהידועים בעולם כולו – אושו.

ילדי הפרחים מעידן הוודסטוק מצאו שם פורקן, ולא רק רוחני, ובמהירות המילה "טנטרה" הפכה להיות שם נרדף ל"סקס".

השקט המהדהד של רמאנה מהארישי ושל האשרמים השקטים בג'ונגלים ההודיים התחלף בצרחות, נהמות, בכי וגופים מיוזעים ומתפתלים על הרצפה.
אושו הסביר שמאחר והצעירים המודרניים הללו חוו הדחקות פסיכולוגיות כה קשות בנושא מין ורגשות, השלב הזה דרוש כדי להגיע לשקט. הוא שבר את כל הפרדיגמות והמוסכמות בנוגע לאיך מורה רוחני צריך להתנהג, ואולי זו גם היתה מטרתו – לשבור לחלוטין את תפיסת האגו שלנו – גם זו הרוחנית.

בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים המשיכה מגמת ההתפשטות של המסורת היוגית במערב, ואיתה גם מגמת הפשטנות הרוחנית.

שיעורי יוגה הפכו להיות חלק קבוע במערכת החוגים בכל חדר כושר ומשפטים כמו "תשמע, היא פתחה לי ת'צ'אקרות" נכנסו לשפה המדוברת.

הביקוש ליוגה גדל, ואיתו מספר המורים "שהוכשרו" ללמד. חלק מאותם מורים עברו קורסים של חודש בלבד וקיבלו הסמכה, חלק לא עברו הסמכה כלל ובכל זאת לימדו.

בהרבה מקרים ההבנה של "מהי יוגה" הצטמצמה ל-"יוגה היא תנוחות גופניות", וההבנה של "מהי טנטרה" הצטמצמה ל-"פתיחת צ'אקרת המין".

בתקופה הזו החלו גם לחקור ברצינות את ההשפעות המרפאות שיש לתרגול יוגה או מדיטציה על הגוף והתודעה, והאישוש המדעי למה שהיוגים במזרח ידעו כבר אלפי שנים, עזר לעוד מערביים לאמץ לעצמם לפחות שיעור יוגה אחד בשבוע.

ישיבה מזרחית לא סקסית כמו עמידת ראש

אבל תרבות המערב שמקדשת יותר מכל את הנעורים וטיפוח הגוף ופוחדת "עד מוות" מהזדקנות וממוות, החלה למוסס ואף להשחית כמה מהאמיתות של הידע הקדום.
כניסתן של הרשתות החברתיות והפצת תמונות של סלבס צעירים וחטובים מתרגלים יוגה במכוני הכושר היוקרתיים החלו לפשט ולהשטיח את תפקידה המקורי של היוגה ככלי להכרת הנשמה והאלוהות שבתוכנו.

תפקידן של תנוחות היוגה, שהיה קטן בתכנית היוגה הכוללת להכרת העצמי, הפך להיות העיקר בתרגול ובהוראה של רבים ממתרגלי ומורי היוגה. כי בינינו, למי יש סבלנות לשבת ולהתבונן במה שצף בתוכי?
תנו לי להזיע! וישיבה מזרחית לא סקסית כמו עמידת ראש!

הרצון המערבי לשחרור מהתניות חברתיות ומוסריות בשילוב הרעב הרוחני הביאו עמם המצאות כמו "יוגה סאפ" (תרגול תנוחות יוגה על גבי סאפ בים), יוגה ערסלים, יוגה אווירית, שיעורי יוגה בעירום ואפילו הטרנד החדש "בירה יוגה" שבה מתרגלי היוגה שותים בירה במהלך התרגול. הכל טוב ויפה כמשהו להתנסות בו, או כתרגול גופני גרידא אבל הקשר בין זה לבין התעוררות רוחנית (שהיא מטרת היוגה) קלוש עד לא קיים.

תרגול יוגה היא פעולה של הפנמה, של התכנסות.
ההפך הגמור מההחצנה הבוטה שקיימת היום בהרבה מקומות ואצל הרבה מתרגלים ומורים.

יוגה היא מצב תודעתי שחווים, לא תרגול ספציפי שעושים, וב-99.9 אחוז מהמקרים דרושה התמדה, סבלנות וכן, ישיבה ללא תנועה במדיטציה, כדי להיפתח לפוטנציאל הרוחני שהיא מציעה לנו.

מצבים כמו "פתיחת צ'אקרות", "התעוררות הקונדליני" או "פתיחת העין השלישית" הם לא דבר של מה בכך ולא ניתן (ברוב המוחלט של המקרים) להגיע אליהם בסוף שבוע של סדנה במצוקי דרגות. וכל מי שמבטיח לכם דבר כזה עושה עוול למהות ולנשמה של הדרך המופלאה הזו ולשרשרת המורות והמורים שהעבירו את לפיד הידע במרוצת הדורות.

יתר על כן, התעסקות מוקדמת מדי עם הכוחות העצומים הללו, כמו אנרגיית הקונדליני, ללא הכנה מתאימה, עלולה ליצור נזק רציני לגוף, למערכת העצבים ואפילו למצב המנטלי של המתרגל.

למעשה, עדיף להניח לכוחות הללו לעצמם ולא להתיימר או לשאוף לעורר אותם.
אין בזה גם צורך.

המכניזם העדין והרגיש של תנועה אנרגטית פנימית, הדורש תשומת לב ומוכנות פיזית ועצבית שאליה מגיעים מתוך התמדה ותרגול ארוך שנים, כמעט ואינו מדובר בשיעורי יוגה ובהרבה מדי מהמקרים אף לא מובן על ידי מי שמלמד.

די בישיבה שקטה של כמה דקות בכל יום כדי לחולל שינויים משמעותיים בחייו של כל אדם ומספיק לתרגל כמה תנוחות פשוטות ובסיסיות כדי לשמור על גוף בריא.

השקט שיתקבל מתרגול פשוט ועדין לאורך זמן יביא אתכם באופן הרמוני לתרגול מתקדם יותר
ובסופו של דבר, תבינו שבפשטות טמונה העוצמה הגדולה ביותר,
ובשתיקה הפנימית גלום הפוטנציאל לדעת מי אתם באמת.

לסיום, צפו בסרטון מצחיק שממחיש את העניין 🙂