אז הייתם אצל הרופא / מטפל שלכם והוא ייעץ לכם לתרגל יוגה כי הוא שמע שזה טוב לגב…

ואח"כ פגשתם חברה טובה שאמרה לכם שמאז שהיא מתרגלת יוגה, כאבי הגב שלה נעלמו….

והחלטתם להקדיש שעה וחצי בשבוע, והייתם בשיעור יוגה אחד או שניים ואחרי השיעור כאב לכם הגב!

איך זה יכול להיות? הרי יוגה אמורה לפתור כאבי גב / ברכיים / צוואר / להרזות אותנו / להפוך אותנו לשלווים / לחטב ולהגמיש אותנו (הקיפו בעיגול את האפשרות המבוקשת).

אולי אני הולך לנפץ לכם כאן אשליה…

תרגול יוגה אחד או שניים, ככל הנראה לא יפתור את כאבי הגב שלכם. למעשה, ייתכן שתרגול יוגה עלול אפילו להחמיר את כאבי הגב או הברכיים שלכם ואף לפצוע אתכם והנה הסיבות מדוע:

1. תן לי יוגה עם הקפה שלי
אנחנו חיים על הנתיב המהיר. רובנו קמים בבוקר מוקדם, שותים קפה, מכינים אוכל בזריזות לילדים (לפעמים תוך כדי צעקות ובכי), מעבירים שעה שעתיים בפקקים, מגיעים למשרד, שותים קפה, יושבים על כסא ארבע שעות, שותים קפה, בולעים משהו לאכול תוך כדי גלישה זריזה בפייסבוק, יושבים על כסא שעתיים, שותים קפה, יושבים על כסא שעתיים, מעבירים שעה בפקקים, מגיעים הביתה, ארוחת ערב, שותים קפה, קצת ילדים, קצת בן-בת זוג, הרבה חדשות וקצת ריאליטי, נשנוש קטן לפני השינה והמעגל מתחיל שוב.
אה, ופעם בשבוע בשיעור היוגה מנסים לעמוד על הראש. כי שמענו שזה ממש טוב למחזור הדם וללב…
אז נכון, אולי טיפונת הקצנתי בשביל האפקט הדרמטי, אבל ממש קצת. ככה נראה סדר יומם של הרבה מאד אנשים, כמה מהם תלמידים שלי.

היוגה היא לא כדור שלוקחים לפני השינה… תרגול יוגה מבקש מאתנו מחויבות ובחינה מחדש של סדר העדיפויות וההרגלים שלנו, לא רק בשיעור עצמו, אלא גם ואולי בעיקר של חיינו מחוץ למזרן התרגול.

הציפיה להמשיך בחיינו הלחוצים וחסרי תשומת הלב ומדי פעם לעשות איזו תנוחת יוגה כדי לתקן או לרפא את הגוף, או למצוא שלווה, היא ציפייה ילדותית שתביא כמעט בוודאות לאכזבה ובמקרים רבים להחמרת המצב. הגופני או המנטלי.

יוגה היא בראש ובראשונה מצב תודעתי. זו המוכנות לבחון את עצמנו בכנות והאומץ לעשות שינויים כדי להרגיש יותר שמחים, בריאים ומאושרים.

"אז מה, כדי להנות מפירות תרגול היוגה אני צריך להתפטר מהעבודה ולהפסיק לשתות קפה????!!!!!"

לא. ממש לא. בראש ובראשונה כדאי להבין ולקבל שתרגול יוגה יישא פרי רק כאשר הוא יבוצע לאורך זמן ובהתמדה. אל תצפו ששיעור יוגה אחד, שניים או אפילו חמישה ישנו בצורה דרמטית את מצב הגוף שלכם.

אם תתמידו בתרגול לאורך זמן, אתם תראו שבאופן טבעי חייכם יתחילו להתעצב בצורה הרמונית יותר. דפוסים לא בריאים שכבר לא משרתים אתכם ינשרו מעצמם וללא מאמץ.

אבל בהחלט כדאי לנסות ולהגיע עם קצת "אוויר לנשימה" לפני שיעור היוגה הראשון שלכם… אם תבואו אליו ברוגע הסיכון לפציעה יצטמצם משמעותית.

2. אם תתאמצו מאד תגיעו למטרה
"אני אחזיק מעמד! אני אחזיק מעמד! עוד סיבוב אחד! עוד קצת! עוד מאמץ עליון! אה…. היה תרגול טוב… אז למה כואב לי הגב?"
הרבה מתרגלי יוגה חושבים שכדי לשפר את הגמישות או חוזק השרירים שלהם הם חייבים להתאמץ מאד. נכון, היוגה, בעיקר בתחילת הדרך יכולה לאתגר. הגוף לא רגיל להיות בתנוחות המוזרות האלה והתודעה לא רגילה להיות מרוכזת כ"כ הרבה זמן. אבל כשאנחנו מביאים למזרן התרגול דפוסים והרגלים שמגיעים מעולם הכושר ההישגי אנחנו עלולים לפגוע בעצמנו ולפצוע את הגוף.
למעשה תנוחת יוגה צריכה להכיל את האיזון בין מאמץ לנינוחות. כדי להגיע לסוד הזה דרושה התמדה בתרגול ובעיקר מורה שיודע.ת את הסוד הזה בעצמו או בעצמה. ולמרות מה שאתם אולי חושבים, לא כל מורה ליוגה מבינ.ה את החוכמה הזו לעומק.

הגמישות שלכם תתפתח אם תבינו את עקרון ההרפיה בתוף תנוחה. והחוזק שלכם יתפתח אם תבינו את עקרון היציבות בתוך תנוחה. אל תנסו לעבור את גבולות הגוף מתוך מחשבה שככל שתמשכו את הראש לברכיים, תהיו גמישים יותר. זו טעות רווחת מאד, וגם כאן תפקיד המורה ליוגה הוא להזכיר לכם את זה שוב ושוב.

3. רק המורה יודע מה טוב בשבילי
"המורה שלי אמרה לי בשיעור לעמוד על הראש כל יום במשך חמש דקות כדי לפתח את היציבות בתנוחה. אמנם כואב לי הצוואר ממש, אבל נראה לי שזה יעבור…"
למורים ליוגה יש סמכותיות מסויימת. בעיקר אם הם גמישים וחזקים. הרבה תלמידים מביטים במורה היוגה שלהם ולא מבינים שנדרשו שנים כדי להגיע לרמת התרגול הזו. הרבה מורים שוכחים שנדרשו שנים כדי לפתח תנוחה, בעיקר אם היא מסובכת ולעתים מנחים את התלמידים שלהם להכנס אליה מוקדם מדי.
כלל האצבע הוא: "אם כואב לכם משהו אחרי התרגול והכאב לא עובר במשך כמה ימים, סימן שמשהו שעשיתם לא מדויק או עוד לא נגיש בפניכם."
תקשיבו לעצמכם ולגוף שלכם, לימדו וכבדו אותו והוא ילמד ויכבד אתכם.

4. רק אני יודע מה טוב בשבילי
"אה, אני כבר מכיר את התנוחה הזו, היא קלה מדי… אני אעשה עמידת ראש במקום."
אז נכון, ההקשבה לעצמנו חשובה אבל לא פחות חשוב היא ההקשבה למורה. כשאנחנו ניגשים לתרגול מתוך מקום של "אני יודעת" יהיה לנו מאד קשה ללמוד משהו ואנחנו עלולים לפספס ידע מהותי. הרבה מורים ליוגה הקדישו שנים רבות לתרגול ולימוד אינטנסיביים, שווה לבוא אליהם מתוך מקום של ענווה, הקשבה ופתיחות ללמוד.

5. תוך כמה חודשים תוכלו לעשות עמידת ראש
אני משתמש בדוגמה של עמידת ראש פשוט מכיוון ששמעתי הרבה אינספור פעמים מתלמידים את המשפט "מתי תלמד אותנו עמידת ראש?". ישנם תלמידים שגם אחרי 4 שנים של תרגול עמי עדיין לא הגיעו בעיניי ליציבות והחוזק הנדרשים לביצוע נכון של עמידת ראש. יוגה הוא תרגול של חיים שלמים, לא של חודשים. אל תצפו להגיע לתנוחות מתקדמות תוך זמן קצר, זה ישמור עליכם מפציעות ויאפשר לכם שהות מספיקה לבנות בסיס איתן להמשך.

לסיכום, בבואכם לתרגל יוגה בואו בלי ציפיות לתוצאות מיידיות, בואו פתוחים ללמוד, קשובים לעצמכם, פשוטים וצנועים. בואו עם אורך רוח, זה מרגש לצאת למסע הזה, והוא ילך ויפתח בפניכם ככל שתפתחו בכם חלון

אני מקווה שמה שכתבתי כאן יעזור לכם ליהנות מתרגול יוגה בטוח ומהנה ומזמין אתכם להגיב ולשאול.

האף שלנו הוא איבר מדהים. אנחנו מריחים בעזרתו ואנחנו נושמים דרכו.
אבל רגע, אפשר לנשום גם דרך הפה… אז בשביל מה לנשום מהאף?
אוה… יש כ"כ הרבה סיבות חשובות לנשום רק מהאף, שהחלטתי להקדיש את הזמן ולספר לך עליהן.

אמ;לק לקצרים בזמן ולחסרי הסבלנות:
תנשמו רק מהאף. תמיד.

ולמאמר בהרחבה:
כל מי שהיה אי פעם בשיעור יוגה יודע שאחת מההנחיות הראשונות שמקבלים התלמידים היא "נשמו רק מהאף".

גם אני, לפני שפגשתי בידע המקיף של היוגה, פשוט נשמתי. מהפה או מהאף, זה לא היה לי ממש משנה. אח… ימי הבורות העליזים והמטופשים שלי 😊

נכון, נשימה מהפה אפשרית פיזיולוגית, אבל ממש ממש לא מומלצת לכל מי שבריאותו חשובה לו. וכן, לא כדאי גם להוציא אוויר מהפה.

אז הנה הסיבות העיקריות מדוע:

הגנה מפני שאיפת לכלוך

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי בהודו, לפני איזה 20 ומשהו שנה…
אחרי יום גדוש בחוויות דלהי חזרתי לגסט האוס שלי והרגשתי דחף לקנח את האף.
לקחתי נייר טואלט (מצרך חשוב בהודו של פעם) ונשפתי לתוכו בחוזקה. הבטתי וראיתי שחור בעיניים! תרתי משמע…
הנזלת שיצאה היתה אפורה ומלוכלכת בנקודות שחורות.

השערות והלחות הטבעית והצמיגית שיש במערות האף משמשות כמסננים טבעיים ללכלוך גס ומזהמים שנמצאים באוויר. מזהמים אלה עלולים לפגוע מאד בבריאותנו ואף ליצור תגובות דלקתיות בריאות. אז בשביל מה להכניס אותם פנימה לריאות? פשוט תשאפו דרך האף.

הגנה מפני כניסת אוויר יבש וקר מדי לריאות

כל מי שהיה באזור קר מאד עם קרח יודע שממה לא נעים להכניס אוויר קר ויבש לריאות. הנימים הקטנים (קפילרות) שנמצאים בריאות שלנו מאד רגישים לקור ויובש. וכאן האף שלנו שוב מגיע לעזרתנו.
פנים האף שלנו מעוצב בצורה סלילונית ועם קפלי עור רבים כך ששטח הפנים של האף גדול מאד יחסית לשטחו החיצוני. כאשר האוויר עובר דרך הקפלים הללו הוא מתחמם לטמפרטורה האופטימלית שהריאות צריכות והמעבר דרך הלחות הטבעית שבאף מעשירה את האוויר בלחות.
אין, גאון מי שעיצב את האף!

הגנה מפני נגיפים ווירוסים

וכאן אנחנו מגיעים לעניין קורונה ושאר מרעין בישין.
האף שלנו הוא קו ההגנה הראשון אל מול וירוסים ונגיפים שעלולים להכנס לגופינו דרך האוויר. באף שלנו יש מערכת מתוחכמת להגנה מפני נגיפים ווירוסים בעיקר דרך הפקת גז מיוחד שנקרא חנקן חמצני (NO). במחקר שבוצע בעבר על נגיף מסוג קורונה (לא הנגיף הנוכחי) התגלה שהחנקן החמצני מונע ומגביל את תהליך ההשתכפלות של הנגיף. ככל שהיה יותר חנקן חמצני כך תהליך ההשתכפלות נבלם. נשימה דרך האף, ובמיוחד טכניקות נשימה שמלמדים בשיעורי יוגה, מגדילה בצורה משמעותית את הפקת גז החנקן החמצני.

לסיכום, נשימה דרך האף טובה לך ולבריאות שלך.

לעתים זה לוקח מעט זמן להתרגל לנשימה דרך האף, במיוחד אם דפוס הנשימה שלך התקבע במשך שנים, אך זה אפשרי וקל עם קצת אימון והתמדה (וכמובן בעזרת תרגול יוגה קבוע).

ימים טובים והרבה בריאות ונשימות עמוקות דרך האף

"יש אפשרות לעבור את התור תמורת כמה שקלים שוחד", אמר לי עידן בעיניים בורקות כשחיכינו במעבר הגבול "בגין" עם עוד כמה מאות ישראלים.

זה היה ביום חמישי, בוקרו הראשון של ריטריט היוגה שהעברתי בסיני וכבר ממש רצינו להגיע לחוף, לפשוט מעלינו את אבק הדרכים והמציאות המודרנית ולצלול למימיו הכחולים של הים האדום.

הבטתי בתור הנחשי והמזדחל וחשבתי לעצמי "למה לא… תמורת עוד 50 שקלים נעבור כמו מלכים ומלכות וגם זו תהיה הרפתקה יפה".

עידן ואני הלכנו לעבר הפקיד שהציע לנו את ההצעה המפוקפקת, שטרות כסף הוחלפו, והנה מצאנו את עצמנו, חבורה נחמדה של שתי נשים ושני גברים, פוסעים ללא תור דרך שערים שנפתחו למעננו לפתע.

תוך 5 דקות קיבלנו לידינו את הדרכונים החתומים והלכנו בתחושת אדנות מלכותית ומתנדנדת לעבר מעבר הגבול. "משפחת האצולה" עברה את השער בלי להצטרך להמתין עם פשוטי העם בתור המייגע. כל מה שהיה חסר כדי להשלים את התמונה היה ששורות של איכרים יעמדו בצד הדרך ויזרקו עלינו פרחים.

"חתום חדש!" אמר לי השוטר המצרי אחרי שהגענו לבדיקת הדרכונים האחרונה.
"מה?" הבטתי בו מבולבל.
"חתום חדש!" הוא אמר לי בעברית עילגת, כשהוא מצביע על החותמת החדשה בדרכון שלי, זו שהושגה באמצעים מפוקפקים.

אחרי כמה דקות של תהייה ובעודנו תוקעים מאחורינו את התור הארוך, הבנו שהחותמות שהשגנו תמורת השוחד נמרחו על הדף ולא היו ניתנות לזיהוי.
היינו צריכים לחזור על פעמינו, ולהחתים מחדש את הדרכונים.

באחת, תחושת האדנות נעלמה כמו אדי מים ביום חם, המלכותיות התחלפה במבוכה, וארבעה אנשים רגילים פסעו בחזרה לעבר ביתן החתמת הדרכונים שדרכו עברו בהתחלה.

האגו, שניסה להציל משהו מכבודו האבוד, החל לחשב חישובים מורכבים כדי לוודא שלא יצא פראייר גמור ואמר לעצמו: "העיכוב הזה יקח לנו 15 דקות. אם היינו בתור הרגיל זה היה לוקח לנו 30 דקות לפחות. זה עדיין משתלם!"

החתמנו מחדש את הדרכונים, וידאנו שהחותמות יצאו נקיות, וחזרנו חזרה למחסום האחרון שם הצגנו בפני השומר המצרי את הדרכונים.
"חתום חדש", אמר לנו השומר בחיוך, ונתן לנו לעבור את הגבול.

מתחת למכסה המנוע

המקרה הזה הוא דוגמה מוכרת למצב שכולנו מכירים: אנחנו מתכננים תכנית כלשהי כדי להגיע לתוצאה טובה ונוחה יותר עבורנו ואז הכל הולך לעזאזל.

אם נהיה כנים עם עצמנו נודה שכאשר דבר מסוג זה קורה, בדר"כ התגובה הראשונית של התודעה שלנו היא תגובה שלילית כלשהי, בין אם במחשבה ("אני לא מאמינה שזה קורה לי!", "איזה מטומטם אני!") בין אם במילה (התקפה מילולית על מי שאחראי בעינינו על המצב שקרה) ובין אם בפעולה (אלימות, שבירת חפצים, שתיקה פאסיבית אגרסיבית וכ"ו).

וכאן היוגה, או כל דרך רוחנית אותנטית אחרת, באה לעזרתנו.

הרגלים ודפוסי מחשבה

המערכת המנטלית הפסיכו-רגשית של האדם נקראת בשפה של היוגה – מיינד.
למרות שהיא מערכת אחת, היא מתחלקת לכמה תפקודים: מאנאס, בודהי ואהנקרה.

המאנאס היא "ההכרה הנמוכה". זוהי התחנה הראשונה בארגון שטפון המידע המגיע מהחושים.
הבודהי היא "ההכרה הגבוהה" – האינטלקט, והיא זו שמחליטה על מתווה פעולה על-פי המידע שהתקבל מהחושים ותוך שקילת נסיון העבר.
אהנקרה זה האגו. תחושת האני שעושה ושפועל.

המיינד שלנו, אם כן, זו ההכרה החושבת והמחליטה, ומחשבות שנחשבות שוב ושוב יוצרות מעין "תוואי" שבו נעות המחשבות הבאות בתור.

והמחשבות והדפוסים שלנו… ובכן, הם לא משהו בלשון המעטה.
כ-90 אחוזים מהמחשבות שלנו הן שליליות וחוזרות על עצמן.

יש לכך הרבה סיבות, אבל העיקרית שבהן היא שאנחנו חיים במצב תמידי של תחושת מועקה והשרדות.

חיים במצב של השרדות

השפע היחסי שאנחנו חיים בו גורם לנו להאמין שטוב לנו. יש לנו מכונית, יש לנו טלפון נייד ואוכל על השולחן. מדי פעם אנחנו יוצאים לחופשות ובסה"כ אנחנו חיים בסדר.

על פני השטח אולי "הכל בסדר" אבל עמוק בפנים (במקום שבו נוצרים דפוסי המחשבה) אנחנו במצב תמידי של מתח וחשש.

אנחנו חוששים לבריאותנו, אנחנו חוששים מהזקנה ואנחנו חוששים מהמוות.
אנחנו חוששים לאבד את מה שהשגנו בעמל כה רב, בין אם זה רכוש או אהבה ואנחנו חוששים שלעולם לא יהיה לנו מספיק, בין אם זה רכוש או אהבה.
אנחנו חוששים לילדינו ואנחנו חוששים למצב העולם והסביבה.

לא רק חששות ופחדים סוערים בתוכנו. גם תשוקות ורצונות.
התשוקה למין, התשוקה לאוכל, התשוקה ליותר כסף, התשוקה לכבוד ועוד ועוד.

התודעה שלנו נעה בין שני הקטבים: "אני חוששת מזה" ו- "אני רוצה את זה".
מערבולת החששות והתשוקות סוערת בתוכנו, וכדי להמנע מלהכיר בה אנחנו מעמידים פנים ש"הכל בסדר".

ברוב המוחלט של המקרים וברוב רגעי הערות והשינה שלנו אנחנו מיטלטלים בתוך מחשבותינו, פחדינו ותשוקותינו, לא במצב של נינוחות, בטחון וסיפוק.

זו אחת הסיבות להנחייה בשיעורי היוגה "החזירו את תשומת הלב שלכם לנשימה". ברגע שבו אנחנו מפסיקים לתת אנרגיה למערבולת המחשבות, אנחנו מתחילים למלא את "התוואים" (יש מילה כזו?) והחריצים שיצרנו בתודעתנו במשך שנים ואולי גלגולי חיים. אנחנו מחזירים את הפוקוס ממה ש"עתיד לקרות" או ממה ש"אני רוצה שיקרה" למה שבאמת קורה כרגע. אנחנו חוזרים מעבר ועתיד מדומיינים אל ההווה.

מה שכתבתי כאן איננה השערה או הנחה. זו המציאות. וכל אחד ואחת שיבחרו להשקיע את הזמן שלהם בהתבוננות בתהליכי המחשבה יגלו זאת במהרה.

אהההההההה! תעצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת!

אני מצטער, הפתרון למצב הביש הזה לא נעוץ בקפיצה מרכבת נוסעת או בהתחפרות במחילה.
גם לא בהתפטרות מהעבודה, עזיבת המשפחה ומעבר למערה בהימלאיה.
הדרך היחידה לשנות את חיינו לטובה היא לשנות את מערכת האמונות וההרגלים שלנו.

אני לא מדבר על החלפת מערכת אמונות חומריות באחרת.
אני מדבר על התבוננות חדשה לגמרי על החיים ועלינו בתוכם.

היוגה טוענת שכל מה שאדם צריך כדי להגיע לתחושת שלווה וסיפוק שאינם תלויים בנסיבות, הוא לדעת מי הוא באמת ולזהות את האשליה שעד כה האמין בה. זה אולי לוקח קצת זמן ומאמץ בהתחלה אבל זה אפשרי.

החדשות הטובות הן שזה פשוט.
והחדשות הכי טובות הן שתמיד אפשר להתחיל.
בכל גיל ובכל מצב גופני.

מה עושים

כאן כבר אנחנו נכנסים לשיטות. ושיטות יש למכביר.
אני יכול לדבר רק על הדרך שבה אני הולך כבר 22 שנה, לאורם ובצילם של ענקים.

כל המערכת המורכבת של טכניקות היוגה מכוונת למטרה אחת בלבד: הכרת העצמי.

הטכניקות והתרגילים של היוגה נוצרו כדי לטהר אותנו ממחשבות ואמונות שגויות וכדי לאפשר לנו חוויה בלתי אמצעית של מהותנו האמיתית ביותר. וכשזה קורה אנחנו מפסיקים לפחד ומתחילים לשמוח.

זה לא אומר שהחיים יפסיקו לאתגר אותנו או שלא נחווה כאב, פחד, תשוקות ורצונות.

ככל שנעמיק בהכרת עצמנו כך נשתחרר מהעבדות למחשבות ולרגשות.
נמשיך לחשוב ונמשיך להרגיש אבל לא נטולטל או נושפע מזה כל-כך.

אנחנו נדע, בחוויית אמת ממשית וחיה, שיש דבר מה שהוא המרחב שבתוכו עולות מחשבות ובו עולים רגשות.
והמרחב הזה הוא אנחנו.
או אז נצא לחופשי.

היום הגיעה תלמידה חדשה לשיעור שלי.
"איך היה?" שאלתי אותה אחרי השיעור.
"משעמם" היא ענתה לי. "שלושת'רבע מהשיעור לא עשינו כלום!"

התפיסה השגויה של היוגה
ישנה תפיסה שגויה שיוגה היא משהו "שעושים".
למעשה, האמת היא שיוגה לא "עושים", יוגה חווים.

יוגה היא מצב תודעתי.

אפשר לקרוא לו "הארה", "נירוונה", "להיות ברגע" או פשוט מסופקים ושמחים.

כאשר אנחנו עוברים ממצב של חוויה, למצב של "עשייה" אז היוגה משעממת.

למעשה, אפילו זה לא מדויק, כי שעמום זה פשוט מחשבה שעולה במרחב התודעה. שעמום זו המחשבה "אני מעדיף לעשות משהו אחר, להיות במקום אחר". שעמום זו מחשבה על העתיד, תחושת אי נוחות מהרגע הנוכחי. שעמום זו מחשבה של חוסר סיפוק.

הכל הפוך
אמנות היוגה איננה רק אמנות של הגוף, היא בראש ובראשונה האמנות של ריכוז התודעה. הגוף אמור להיות משרת התודעה, והתודעה אמורה להיות משרתת הנשמה. זה הסדר הנכון והטבעי. אך בעקבות הרגלים ודפוסים שגויים, ובעידודה של החברה החומרנית שבה אנו חיים, הסדר הזה התהפך.

במקום שהגוף יהיה משרת התודעה, הוא הופך לאדון התודעה. הצרכים והתשוקות הגופניים הופכים להיות המרכז והאיזון מופר. כאשר סדר הבריאה הטבעי מופר, נוצר סבל. תמיד.
התודעה מנסה להגשים את מאווי הגוף, והגוף ממשיך לייצר עוד ועוד תשוקות. זהו מעגל הקארמה.

50 אלף גוונים של אותו הדבר
היוגה היא פנס, לעתים זרקור, שמאיר באור בהיר עד כאב (או שעמום) על הדברים שבילינו שנים ארוכות בהדחקתם. זו המתנה המרכזית שהיוגה נותנת לנו. ראיית הדברים כמו שהם.

במצב הרגיל אנו רואים את המציאות צבועה בגוונים שונים של לבן (אופטימיות, עונג, חדוות חיים) או בגוונים שונים של שחור (פסימיות, שעמום, דיכאון, סבל). זו הבינאריות של הקיום האנושי. הניסיון להשיג עונג והנסיון להמנע מכאב. בין הקצוות של המטוטלת הזו אנו איכשהו שורדים.

היוגה מציעה לנו אפשרות למבט אחר על עצמנו, על אחרים ועל מטרת הקיום כולו. ראייה יוגית תופשת את האמת הנקייה של המציאות ומעניקה למתרגל מבט יציב ושליו על החיים המשתנים תדיר.

הזמנה אישית להעמיק איתי בדרך
אחרי יותר מ-20 שנות הוראת יוגה, אני מתרגש וחש ענווה וכבוד, להעביר את הידע המקודש של היוגה, כפי שלמדתי אותו וכפי שהוא התפתח בי ודרכי.

כמורה ליוגה ב-20 ומשהו השנים האחרונות יצא לי להתבונן על אלפי כפות רגליים יחפות. אפשר לומר שעשיתי דוקטורט בכפות רגליים. למעשה הייתי אפילו מגדיל ואומר שיש לי מעט פטיש לכפות רגליים. בעיניי זה אחד מאברי הגוף המרתקים והיפים שיש.

פלא הנדסי
כף הרגל שלנו היא פלא הנדסי, לא פחות. 26 עצמות, 33 מפרקים ומעל 100 שרירים וגידים. שטח פנים קטן שנושא עליו משקל רב ומרוכז. בכף הרגל יש מספר קשתות שמטרתן בלימת זעזועים וחלוקת עומסים. כמו שאמרתי – פלא.

תסגרו אותה בקופסה
רבים מבני האדם בעת העתיקה, כמו ההינדים, היוונים והמצרים, התהלכו יחפים והיוונים אף השתתפו יחפים במשחקי הספורט שלהם (מקור האולימפיאדה המודרנית). עם עלייתה של האימפריה הרומאית החלו לסגור את כפות הרגליים בקופסה קשיחה, לה אנו קוראים: "נעל".

להתחבר לאדמה – להתחבר לקדושה
"…שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"
או במילים אחרים: "יאללה יאללה, תוריד נעליים ותתחבר לקדושה, יא מוזס".
הדוגמה העברית שלעיל הנוגעת בקשר בין רגליים יחפות לקדושה היא דוגמה אחת מני רבות לחשיבות של רגליים יחפות ומגע עם האדמה.
למעשה, כמעט בכל דרך רוחנית או דת ממוסדת קיימות דוגמאות, הלכות או ציווים מפורשים להשלת הנעליים בכניסה למקום קדוש.
בנצרות, באיסלאם, ביהדות, בהינדואיזם, בטאואיזם, בבודהיזם – בכולם קיים הקשר הזה.

כמובן שלנעליים יתרונות ברורים כמו הגנה על כף הרגל מקור ומדברים קטנים ונושכים, אבל כמו הרבה דברים בעת המודרנית, קצת הגזמנו עם הסטריליות ולמעשה, כפי שאדגים לכם עוד רגע, ישנם יתרונות בריאותיים מובהקים להליכה בכפות רגליים יחפות.

היתרונות הבריאותיים בהליכה יחפים

1. זרימה אנרגטית ומניעת דלקות
הליכה בכפות רגליים יחפות על אדמה טבעית (לא על אספלט או בטון) יוצרת הארקה בין הגוף שלנו לאדמה. הזרימה האנרגטית והתנועה המכנית יכולים לעזור מאד בריפוי ומניעת דלקות.

2. שיפור זרימת הדם
הליכה בכפות רגליים יחפות מאפשרת תנועה חופשית של העצמות, המפרקים, הגידים והשרירים בכף הרגל. התנועה הגמישה הזו, של פשיטה וסגירה, עוזרת לשפר את זרימת הדם בכף הרגל ומשפרת מאד את הבריאות.

3. הפחתת צמיגיות הדם והקרישה והורדת הסיכון למחלות לב וכלי דם
ישנם מחקרים שהראו שהליכה ברגליים יחפות עוזרת להפחית את צמיגיות הדם ואת הקרישה בתאי דם אדומים, מה שמפחית בצורה משמעותית את הסיכון למחלות לב וכלי דם.

4. רפלקסולוגיה חינם
בהליכה יחפים, במיוחד על משטחים לא ישרים או על אבנים, אנחנו מפעילים לחץ על נקודות שונות בכף הרגל שנקראות נקודות אקופונטורה. עם קצת תשומת לב מאד קל להרגיש את ההשפעה המיטיבה של הפעלת הנקודות הללו בשיפור הסרקולציה של הזרימה האנרגטית בגוף כולו. בסין, למשל, הקימו 'שבילי רפלקסולוגיה' מרוצפים באבנים חלקות בגדלים שונים כדי שאנשים יוכלו ללכת עליהן יחפים. הפעלת הנקודות הללו משפרת את הבריאות הכללית של הגוף ומפחיתה מתח וחרדות.

5. שיפור היציבה ומניעת כאבי גב
הליכה ברגליים יחפות, בעיקר על משטחים לא שווים (כמו אבנים, חול ים, אדמה ודשא) משפרת מאד את היציבה כי שרירי הרגליים, הגידים והמפרקים בכף הרגל עובדים בצורה הרבה יותר הרמונית והוליסטית. חיזוק שרירי הרגליים והמפרקים בצורה כזו משפרת מאד את היציבה ועוזרת למנוע כאבי גב.
פרישת הבהונות בזמן הליכה יחפה מאפשרת חלוקת משקל רחבה יותר ועוזרת גם היא לשיפור היציבה.

6. עור חלק ופילינג טבעי
ללטאות, שהעור שלהן מתחכך באופן תדיר באדמה, יש עור חלק להפליא. בדומה לכך, הליכה בכפות רגליים יחפות (במיוחד על משטחים טבעיים כמו חול או אדמה) תעשה פילינג טבעי לכף הרגל, תסיר תאי עור מתים ותעזור למראה ותחושה חלקה יותר של כף הרגל.

7. הפחתת פציעה בכפות הרגליים ומניעת זעזועים בעמוד השדרה
המדרסים המובנים בתוך הנעל עלולים ליצור החלשה ואף ניוון של הקשתות התומכות בכף הרגל. ככל שהקשתות הללו יהיו חזקות וגמישות, הדבר יוביל במישרין לבלימה טובה יותר של זעזועים בעמוד השדרה ואף הפחתה בפציעות בכף הרגל עצמה. הליכה נכונה ומודעת בכפות רגליים יחפות עוזרת לשקם מקרים של פלטפוס או אולפוס (תת מתח או אובר מתח של הקשתות בכף הרגל), מחזקת את הקשתות ומגמישה אותן.

מדי, אם מצאת את המידע הזה מועיל, אולי שיתוף שלו עם חבריך ישמח אותם?
לחיי בריאות טובה יותר!

"אני רוצה להזמין אתכם לסדנת ריקוד מיוחדת לפתיחת צ'אקרת הלב ועוררות אנרגיית הקונדליני.
בסדנה נעשה תרגילים מיוחדים שיפתחו את הצ'אקרות ויעלו את אנרגיית הקונדליני למרכז העין השלישית. אין צורך בניסיון קודם."

טקסט המודעה הדמיוני שכתבתי למעלה ודאי מוכר לכם בוריאציות שונות.

סדנאות מודעות ניו-אייג'יות נפתחות חדשות לבקרים, ונדמה שכל אחד שעבר סדנה של סוף שבוע כבר מומחה בעיני עצמו בפתיחת הצ'אקרות ופיצוץ הקונדליני.

הגישה החופשית והמיידית להרצאות אונליין של מורים רוחניים, לספרות רוחנית וסדנאות רוחניות הביאה למפץ גדול של מידע בנושא, והמונח "הארה" או "התעוררות" הפך להיות שגור מאד בז'רגון ובשיח הניו-אייג'י העכשווי.

זה לא היה כך תמיד.

תחייתו של הפיניקס ושיעור קצר בהיסטוריה רוחנית

עד תחילת המאה התשע עשרה החיפוש הרוחני, ולא כל שכן 'התעוררות', היו נחלתם של מתי מעט, אלה עם "הג'וק הרוחני" בראש, אשר חיפשו התעוררות רוחנית דרך פרקטיקות מודרניות או פילוסופיות.

סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים התאפיינו באכזבה עמוקה של המערב מההבטחות הפילוסופיות של העידן הקלאסי והוא החל לפזול אל המסורות הרוחניות של המזרח.

מיסטיקנים רוחניים כגון גיאורג איבאנוביץ' גורדייף ו-מאדאם בלבסקי מצאו בחמוקי המזרח אבנים יקרות
של השראה רוחנית ואיתם יצרו פרקטיקות חדשות – ישנות שהיוו את תחילתו של מה שקרוי ה"ניו-אייג'".

התורות הרוחניות המזרחיות כמו הטנטרה והיוגה היו עדיין חבויות ברובן, והודו עוד לא היתה מרכז רוחני משגשג כפי שהיא היום.

בתחילת המאה העשרים נשלחו מהודו למערב כמה מורים חשובים שהחלו לבנות את הגשר בין האמונה המערבית בחומר לאמונה המזרחית ברוח. שניים מהידועים שבהם היו סוואמי ויווקננדה ו-פרהמהמסה יוגננדה.

מורים נוספים לימדו בהודו ומשכו אליהם מחפשים רוחניים מהמערב בקצב הולך וגובר.
שרי רמאנה מהארישי, ניסארגאדטה מהאראג', פאפאג'י ו-שרי אירובינדו גוש הם כמה מהמורים המרכזיים שמשכו אליהם כחלילני המלין את הצעירים שמאסו בחומריות המערבית וביקשו להשיג חופש פנימי.

בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים הנהירה של צעירי המערב למזרח בכלל ולהודו בפרט הגיעה לשיא. הביטלס, שמצאו בעזרת המורה הרוחני מהארישי מהאש יוגי עדנה רוחנית ותשובות לשאלות שסערו בתוכם, הכניסו לשיח הפופולרי מושגים כמו "מדיטציה", "צ'קרות", "הארה" ועוד מושגים שהיום נשלפים בקלות רבה בכל פינת רחוב.

מורים מערביים החלו לקבל הסמכה ללמד אחרים והפכו למורים רוחניים בעצמם.

תרבות האינסטנט המערבית החלה לכרסם בעקרונות הדרך הרוחנית הוותיקה שבה התמדה ואורך רוח היו אבני יסוד בדרך להארה שהיא פשוט – הכרת העצמי.

כסף רב החל לזרום לכיסיהם של המרכזים הרוחניים הפופולריים ולכיסיהם של העומדים בראשם.

הרבה מהמורים הצליחו לעמוד בכוח המשחית של מעמד, השפעה וכסף אך לא כולם.

הרעב הרוחני של בני המערב לא ידע שובע וסדנאות שהבטיחו "לפתוח את הצ'אקרות", "להעיר את העין השלישית" ו-"לעורר את הקונדליני" החלו לצוץ בכל פינה.

ובמקרים רבים נתלווה להן סקס חופשי ופרוע.

וסקס, כידוע, מוכר.

השילוב בין כסף, סקס וחיפוש רוחני הגיע לשיא בפונה, המרכז של המורה הרוחני מהידועים בעולם כולו – אושו.

ילדי הפרחים מעידן הוודסטוק מצאו שם פורקן, ולא רק רוחני, ובמהירות המילה "טנטרה" הפכה להיות שם נרדף ל"סקס".

השקט המהדהד של רמאנה מהארישי ושל האשרמים השקטים בג'ונגלים ההודיים התחלף בצרחות, נהמות, בכי וגופים מיוזעים ומתפתלים על הרצפה.
אושו הסביר שמאחר והצעירים המודרניים הללו חוו הדחקות פסיכולוגיות כה קשות בנושא מין ורגשות, השלב הזה דרוש כדי להגיע לשקט. הוא שבר את כל הפרדיגמות והמוסכמות בנוגע לאיך מורה רוחני צריך להתנהג, ואולי זו גם היתה מטרתו – לשבור לחלוטין את תפיסת האגו שלנו – גם זו הרוחנית.

בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים המשיכה מגמת ההתפשטות של המסורת היוגית במערב, ואיתה גם מגמת הפשטנות הרוחנית.

שיעורי יוגה הפכו להיות חלק קבוע במערכת החוגים בכל חדר כושר ומשפטים כמו "תשמע, היא פתחה לי ת'צ'אקרות" נכנסו לשפה המדוברת.

הביקוש ליוגה גדל, ואיתו מספר המורים "שהוכשרו" ללמד. חלק מאותם מורים עברו קורסים של חודש בלבד וקיבלו הסמכה, חלק לא עברו הסמכה כלל ובכל זאת לימדו.

בהרבה מקרים ההבנה של "מהי יוגה" הצטמצמה ל-"יוגה היא תנוחות גופניות", וההבנה של "מהי טנטרה" הצטמצמה ל-"פתיחת צ'אקרת המין".

בתקופה הזו החלו גם לחקור ברצינות את ההשפעות המרפאות שיש לתרגול יוגה או מדיטציה על הגוף והתודעה, והאישוש המדעי למה שהיוגים במזרח ידעו כבר אלפי שנים, עזר לעוד מערביים לאמץ לעצמם לפחות שיעור יוגה אחד בשבוע.

ישיבה מזרחית לא סקסית כמו עמידת ראש

אבל תרבות המערב שמקדשת יותר מכל את הנעורים וטיפוח הגוף ופוחדת "עד מוות" מהזדקנות וממוות, החלה למוסס ואף להשחית כמה מהאמיתות של הידע הקדום.
כניסתן של הרשתות החברתיות והפצת תמונות של סלבס צעירים וחטובים מתרגלים יוגה במכוני הכושר היוקרתיים החלו לפשט ולהשטיח את תפקידה המקורי של היוגה ככלי להכרת הנשמה והאלוהות שבתוכנו.

תפקידן של תנוחות היוגה, שהיה קטן בתכנית היוגה הכוללת להכרת העצמי, הפך להיות העיקר בתרגול ובהוראה של רבים ממתרגלי ומורי היוגה. כי בינינו, למי יש סבלנות לשבת ולהתבונן במה שצף בתוכי?
תנו לי להזיע! וישיבה מזרחית לא סקסית כמו עמידת ראש!

הרצון המערבי לשחרור מהתניות חברתיות ומוסריות בשילוב הרעב הרוחני הביאו עמם המצאות כמו "יוגה סאפ" (תרגול תנוחות יוגה על גבי סאפ בים), יוגה ערסלים, יוגה אווירית, שיעורי יוגה בעירום ואפילו הטרנד החדש "בירה יוגה" שבה מתרגלי היוגה שותים בירה במהלך התרגול. הכל טוב ויפה כמשהו להתנסות בו, או כתרגול גופני גרידא אבל הקשר בין זה לבין התעוררות רוחנית (שהיא מטרת היוגה) קלוש עד לא קיים.

תרגול יוגה היא פעולה של הפנמה, של התכנסות.
ההפך הגמור מההחצנה הבוטה שקיימת היום בהרבה מקומות ואצל הרבה מתרגלים ומורים.

יוגה היא מצב תודעתי שחווים, לא תרגול ספציפי שעושים, וב-99.9 אחוז מהמקרים דרושה התמדה, סבלנות וכן, ישיבה ללא תנועה במדיטציה, כדי להיפתח לפוטנציאל הרוחני שהיא מציעה לנו.

מצבים כמו "פתיחת צ'אקרות", "התעוררות הקונדליני" או "פתיחת העין השלישית" הם לא דבר של מה בכך ולא ניתן (ברוב המוחלט של המקרים) להגיע אליהם בסוף שבוע של סדנה במצוקי דרגות. וכל מי שמבטיח לכם דבר כזה עושה עוול למהות ולנשמה של הדרך המופלאה הזו ולשרשרת המורות והמורים שהעבירו את לפיד הידע במרוצת הדורות.

יתר על כן, התעסקות מוקדמת מדי עם הכוחות העצומים הללו, כמו אנרגיית הקונדליני, ללא הכנה מתאימה, עלולה ליצור נזק רציני לגוף, למערכת העצבים ואפילו למצב המנטלי של המתרגל.

למעשה, עדיף להניח לכוחות הללו לעצמם ולא להתיימר או לשאוף לעורר אותם.
אין בזה גם צורך.

המכניזם העדין והרגיש של תנועה אנרגטית פנימית, הדורש תשומת לב ומוכנות פיזית ועצבית שאליה מגיעים מתוך התמדה ותרגול ארוך שנים, כמעט ואינו מדובר בשיעורי יוגה ובהרבה מדי מהמקרים אף לא מובן על ידי מי שמלמד.

די בישיבה שקטה של כמה דקות בכל יום כדי לחולל שינויים משמעותיים בחייו של כל אדם ומספיק לתרגל כמה תנוחות פשוטות ובסיסיות כדי לשמור על גוף בריא.

השקט שיתקבל מתרגול פשוט ועדין לאורך זמן יביא אתכם באופן הרמוני לתרגול מתקדם יותר
ובסופו של דבר, תבינו שבפשטות טמונה העוצמה הגדולה ביותר,
ובשתיקה הפנימית גלום הפוטנציאל לדעת מי אתם באמת.

לסיום, צפו בסרטון מצחיק שממחיש את העניין 🙂